איסור על צריכת זנות ירתיע את הזנאים / צילום: shutterstock
היום (ב') עולה להצבעה בקריאה הראשונה הצעת החוק הממשלתית לאיסור צריכת זנות. חדשות לבקרים עולים ברשתות החברתיות דיונים בחוק, אשר מולידים לא מעט מיתוסים סביבו.
המיתוס הראשון והמרכזי בנרטיב ההתנגדות לחוק גורס כי החוק יותיר את הנשים במעגל הזנות ללא פרנסה. בפועל, הסבירות לכך נמוכה מאוד. המיתוס צמח מתוך הנחת יסוד נאיבית של יחסי גומלין דינמיים בין מחיר או עלות לביקוש והיצע. אם כך תעשיית המין הייתה מתנהלת - הייתי מסכימה עם המיתוס.
האיסור על צריכת הזנות יוצר סיכון, והקנסות המינהליים מעלים את העלות הממוצעת; לכאורה, הביקוש היה צריך לרדת, והנשים - להישאר בלי לקוחות. אלא שבפועל, בין הביקוש (מצד הזנאים) לבין ההיצע קיים ממילא פער עצום. במקום להעלות את מחיר ה"שירות" (כפי שתלמיד חדש לכלכלה היה מצפה), הפער גורם לכך שלתעשיית המין נגררות נשים שלא רוצות להיות בה. אלה הנשים המיובאות מחו"ל באופן לא חוקי, הנשים שמשפחותיהן ומכריהן מסרסרים בהן, קטינות במצוקה, צעירות שנגררות לזנות בעזרת הטעיות ושקרים - כל אלה נגררות לזנות, כדי שההיצע יפגוש את הביקוש בנקודה שבה המחיר שווה לכל כיס.
מי שרוצה שהנשים במעגל הזנות לא תאבדנה פרנסה, צריך לעשות דבר פשוט מאוד: לפעול כדי להבטיח שמי שלא רוצה להיות בזנות - לא תהיה שם. אלה שרוצות להיות בזנות הן מעטות מאוד, ולקוחות שישרדו את החוק יספיקו להן. מיום פרסום החוק ועד ליום תחילתו יעברו 18 חודשים, אותם מייעדת הממשלה לביסוס המסגרות השיקומיות. את החודשים הללו אפשר יהיה לנצל כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות לבנות מנגנוני שיקום טובים יותר, וגם כדי להשפיע על הנשים העלולות להצטרף למעגל הזנות לא לעשות כן. לרבות מהן תספיק הצגת תמונה כנה של השלכות הפרקטיקה על הגוף והנפש, וסיכויי השיקום הנמוכים.
המיתוס השני גורס כי אם החוק יעבור - הזנות תרד למחתרת. פעמים רבות ביקשתי להסביר לי את משמעותה של אותה "מחתרת", ולא קיבלתי הסבר סביר. יש לכך סיבה: הזנות נמצאת כבר עכשיו במקום הכי מחתרתי שהיא יכולה להיות בו מבלי לאבד קשר לציבור לקוחותיה.
ההפך הוא הנכון: מקומות הזנות הכי "מחתרתיים" (למשל, "משרדי ליווי" שלא ניתן להגיע אליהם פיזית ואיש אינו יודע היכן ממוקמים) נמצאים בקצה הפחות אלים והרסני של רצף הזנות, ודווקא המקומות היותר חשופים (זנות רחוב) הם התחנה האחרונה של תעשיית המין, אליה מתנקזות נשים שכמעט ואין להן מוצא. לכן, קשה מאוד להבין את איום ה"מחתרת" ואת מהותו.
על-פי המיתוס השלישי, איסור צריכת זכות יבריח את הלקוחות הנחמדים והנורמטיביים וישאיר את הנשים עם לקוחות סוטים ואלימים, שנדחו על-ידן בעבר כשעוד הייתה ברירה. המיתוס הזה, כמו הראשון, מבוסס על שלל הנחות תיאורטיות שלא עוברות את מבחן המציאות. בתעשיית המין מעולם לא היו גדודי לקוחות סוטים ואלימים שנדחו על-ידי כולן. הפריבילגיה לדחות לקוחות אחדים הייתה שמורה מאז ומתמיד לנשים שמצבן עדיין טוב יחסית - שגם הן מן הסתם לא תמיד ידעו לזהות מראש סכנה ואלימות. הלקוחות הדחויים לא נשלחו לסדנאות שיפור התנהגות אלא פשוט עברו לנשים פחות אטרקטיביות, יותר מבוגרות, יותר פגיעות. הם היו שם לפני החוק ויישארו אחריו. בכל מקרה, אין שום הוכחה לקיום הדיכוטומיה בין ה"אלימים" שמצפצפים על החוק לבין ה"נחמדים" שמצייתים לו. לפעמים, אנשים שאינם אלימים יכולים לזלזל בחוק (על אחת כמה וכמה כזה שעונשו קנס) ולהפך.
לעתים קרובות שואלים אותי מדוע חשוב לי כל כך שהחוק יעבור - הרי תעשיית המין כבר מזמן מאחוריי. אני חיה בקהילה ככל אישה נורמטיבית, מגדלת את ילדיי, עובדת, לוקחת את משפחתי לחופשות ומתנדבת בכמה מסגרות במקביל. אלא שמעגל הזנות ממשיך להתקיים גם אחרי, ומדי יום הוא שואב לתוכו קורבנות חדשות. הביטו בחצר בית הספר הקרובה לביתכם בזמן ההפסקה. מסתובבות בו כמה עשרות ילדות בנות שש, עשר, שלוש עשרה. הן עדיין לא יודעות את זה, אבל יש בהן כאלה שתמצאנה את עצמן במעגל הזנות בעוד עשור או שניים. את מי מהן תהיו מסוגלים להקריב, למי תניחו להימחץ בין גלגלי השיניים של תעשיית המין? אם אינכם מסוגלים לענות לשאלה הזו - תמכו בחוק שמבקש ליצור עבור כולנו עולם טוב יותר, עולם נקי מזנות.