בית קברות מוצף פרחים / צילום: gettyimage ישראל
הרחובות המובילים אל בית העלמין "אל בטאן" בעיר קיטו בירת אקוודור היו עמוסים במאות כלי רכב שהמתינו בפקק תנועה ארוך במיוחד, כמו בכניסה לאצטדיון המראקנה בריו דה ז'נרו לפני משחק מכריע על גורל האליפות של ברזיל. סביבת בית העלמין הייתה עמוסה גם במאות דוכנים ססגוניים, רובם דוכני פרחים, כמו בתערוכת הפרח של ימי ילדותי בחיפה.
בבית העלמין פנימה שררה צפיפות מדהימה עד שהתקשיתי לפלס דרך. עשרות אלפי עולי רגל שבאו לבקר את יקיריהם המתים העניקו לבית הקברות אווירה קרנבלית במיוחד באחד בנובמבר, הוא יום המתים, "דייה דה לוס מוארטוס".
סצנות דומות בניואנסים כאלה ואחרים אפשר לפגוש מדי שנה בראשון ובשני בנובמבר לא רק בבתי העלמין האחרים בעיר קיטו או ברחבי אקוודור - למשל בטולקאן, עיר גבול עם קולומביה, שבית העלמין המטופח שלה הוא לא רק היפה באקוודור אלא גם מהיפים במרכז אמריקה ודרומה - אלא גם במדינות נוספות ברחבי היבשת, ובעיקר במקסיקו, גוואטמלה וגם ברכס האנדים בדרום קולומביה, פרו, בוליביה וצפון ארגנטינה.
מדובר למעשה במנהג לטיני מובהק, שמקורו בתרבויות האינדיאניות העתיקות ביבשת. הכובשים הספרדים והפורטוגלים, שהביאו עימם את הנצרות וכפו אותה על ילידי היבשת, לא הצליחו להכחיד את מנהגי המקום אלא רק לשנותם במקצת ולהפוך אותם לסוג של הכלאה בין הנצרות לפגאניות.
המוות שובה את לבנו
"יום המתים" הוא אחד מארבע הפייסטות הדתיות הרשמיות באמריקה הלטינית הקשורות לריטואלים קדומים שהוכלאו עם מסורת נוצרית: קורפוס קריסטי (חג הלחם והיין הקדושים), חגיגת הבתולה (לה וירחן), לה פייסטה דה סנטו טיטולאר (הפטרון של היישוב) והפייסטה של אנימאס ונדיטאס (הנשמות הקדושות), שהיא למעשה חגיגת יום המתים. בישראל ימי זיכרון הם עגומים, אבל במקסיקו, באקוודור ובארצות נוספות חוגגים עם המתים במה שנראה כמו חגיגת החי על המת.
הסיבה למסיבה היא, כאמור, עתיקת יומין ולקוחה משורשי התרבות האינדיאנית הילידית, בין השאר האצטקים והמאיה, המאמינה במחזוריות של חיים ומוות כחלק מהמחזוריות של הטבע ושל היום והלילה. האינדיאנים מאמינים שכפי שהשמש השוקעת תחזור לזרוח למחרת היום, כך אדם שמת ייוולד מחדש, ומשום כך המוות אינו סופי אלא רק שלב מאתגר נוסף.
לפי פדרו ריינו, היסטוריון וסופר אקוודורי, האינדיאנים באמזונס מאמינים בשלושה סוגי מוות: המוות הפיזי, מות הרוח והנפש ומות הזיכרון, שהוא הגרוע ביותר לפי אמונתם. ואולי משום כך, התרבויות האינדיאניות הילידיות השונות והמגוונות הכריזו בימים קדומים על חודש אוגוסט כחודש המתים.
מה שמוכר אצלנו כ"גילוי אמריקה", מוגדר באמריקה הלטינית ככיבוש אמריקה על-ידי הספרדים. עם הכיבוש, הושמדו או מתו בגלל מחלות ורדיפות מרבית הילידים, והספרדים ניסו לכפות על שארית הפליטה את הדת הקתולית ולמחוק את כל המנהגים והחגים האליליים שלהם. המיסיונרים הנוצרים של המאה ה-16 מצאו בהמשך דרך לקרב את האינדיאנים אליהם באמצעות איחוד של כמה חגים נוצריים וחגים מקומיים. כך למשל הוזז חגם של המתים בלוח השנה מאוגוסט לתחילת נובמבר, לחג כל הקדושים.
השינוי תפס, אולם האינדיאנים תפקדו בחג הזה למעשה כמו האנוסים בספרד בחג הפסחא. כלפי חוץ, הם חגגו חג נוצרי, אבל למעשה הם חגגו חג אינדיאני ושיבצו בו מנהגים אינדיאניים רבים. במהלך השנים השתרשו אלה עד כדי כך, שהפכו במרוצת המאות הבאות גם למנהג מובהק של הלבנים ובני התערובת באמריקה הלטינית. אלה אימצו לא מעט מהתפיסות האינדיאניות, במודע ושלא במודע, ובעיקר ביחס למוות. החל משנת 2008 יום המתים אף מוכר על-ידי אונסק"ו כיום מורשת תרבותית עולמית.
"המוות שובה את לבנו", כתב פעם המשורר המקסיקני אוקטביו פאס, חתן פרס נובל לספרות (1990), בהתייחסו לריטואל המוות הנפוץ בארצו ובדרום אמריקה. המתים הם תוכן חשוב ואף מרכזי בחייהם של הלטינים עד ימינו. הם מדברים, חושבים וכותבים ביצירותיהם על המתים הנוכחים, כמדומה, בחייהם בכל שעות היממה. פעמים רבות שמעתי מלטינים סיפורי מסמרי שיער עד מאגיים על ביקורים שערכו בבתיהם פנטסמס (רוחות רפאים) ביום ובלילה. הערבוביה הזו בין החיים והמתים המתרחשת כל ימות השנה בהרהורי הלב הופכת אפוא לגלויה לכול בחגיגת יום המתים.
רבים חושבים שחגיגת יום המתים המתוקשרת והצבעונית ביותר מתרחשת במקסיקו, אבל גם באקוודור מושרש המנהג הזה עמוק בתוך האמונות המקומיות. "יום המתים" הוא לא יום של תוגה ומספד אלא מסיבה אחת גדולה למתים הנחגגת בחוצות הערים והיישובים בכל רחבי המדינה.
בכמה מהחגיגות האלה השתתפתי. הגדולה מכולן היא בקיטו, עיר בעלת צפיפות אוכלוסין גבוהה, שבקושי נשאר בה מקום לחיות, שלא לדבר על למות. מטעמי צפיפות, נהוג בימינו לשרוף את המתים ולקבור את האפר שלהם בקופסה קטנה מעוטרת. בתי העלמין מלאים עד אפס מקום.
ביום המתים, כ-2 מיליון מתושבי העיר מצטופפים בהם כמעט כולם, שהרי לא לבקר ביום זה של השנה את המתים נחשב לחטא בלתי נסלח. וחטא גדול לא פחות הוא לא להביא זר פרחים יוקרתי (המבוקשים ביותר הם ציפורני החתול, הנחשבים לפרחי המוות).
יום המתים הוא ללא ספק היום הרנטבילי ביותר בשנה עבור רוכלים ובעלי מקצועות חופשיים בקיטו, כמו מוכרי פרחים, מוכרי נרות, מוכרי מזון מהיר, מוכרי מיני מתיקה, זמרים, ציירי קברים, מנקי שמשות של מכוניות, שומרי חניונים ועוד. כאמור, מאות דוכנים ארעיים נבנים במיוחד לרגל היום הזה והאזור של בית הקברות פקוק כולו.
מנקי שמשות עטים כזבובים על המכוניות התקועות, ובעלי חניונים מנופפים לנהגים בבדים אדומים לסמן להם שיש כביכול עוד מקום. כנראה שהם רוצים להנהיג בחניונים הצפופים שלהם חניה בקומות כמו בבית הקברות הסמוך, שבו המתים נקברים כבר בקומות.
ציירי קברים ובוני מצבות עטים אף הם בהמוניהם על בתי הקברות בחיפוש תעסוקה ומתבקשים על-ידי בני המשפחות, הלבושים כולם במיטב מחלצותיהם ובדרך כלל בשחורים (רק הילדים לבושים בלבן), לנקות את המצבות ולצבוע מחדש את האותיות שלהן בצבעי צהוב, כסף או שחור. לאחר מכן מניחים בני המשפחה את זרי הפרחים על המצבה, מדליקים נרות (על קברי ילדים מניחים צעצועים), ומזמינים מריאצ'י - זמר חבוש מגבעת מקסיקנית ולבוש בלבוש הלאומי המקסיקני, כדי שישיר למתים שירים אופייניים כמו "המוות הוא לא סוף הדרך", או שירים מתנגנים וקליטים שהיו אהובים עליהם במיוחד.
סעודה על הקבר וילדי הלחם
בערים אחרות באקוודור, המנהגים מעט שונים מאשר בקיטו. בעיירות אינדיאניות, בין השאר באוטבלו, נוהגים המקומיים לבקר בבית הקברות כשהם עמוסים בדברי מאכל, בפירות ובמשקאות. כמה טוב שאפשר לשתות טראגו (משקה אלכוהולי מקומי) לחיי המת ולכבד גם אותו בדרינק. נהוג לעטוף בסדין לבן את הקבר, ועל הסדין, המשמש כמעין מפת שולחן, מניחים את כל סוגי המאכלים והתבשילים שהביאה איתה המשפחה כדי שגם המת יוכל להשתתף בסעודה ויטעם מהמאכלים שהיו אהובים עליו בחייו: בשר חזיר, תפוחי אדמה, שעועית, תירס קלוי, קטניות מבושלות, פירות ועוד. לפי מנהג זה, המת יושב למעשה בראש השולחן, בעוד שבני המשפחה האחרים מסיבים על האדמה או הרצפה מסביב, מנהג המזכיר במשהו את המנהג היהודי לשבת על הרצפה במהלך השבעה. עובדת זרה מאקוודור שהשתתפה בהלוויית המעסיק שלה בישראל וראתה שמגישים תקרובת, סיפרה לי: "כשראיתי את זה, אמרתי לעצמי: 'תראי את אלה, הם כמו האינדיאנים'".
הסעודה ביום המתים היא לא לפי כללי הנימוסים וההליכות של חנה בבלי. מחלקים את האוכל בעזרת הפצ'לינה, הפונצ'ו הנשי האינדיאני, ואוכלים בידיים. סעודת הבראה כזו לזכר המתים לא תהיה כהלכתה בלי ה"קולאדה מורדה" - משקה אדמדם ייחודי לאקוודור, המופק מתירס אדום ותותים אדומים ושחורים, ולצדו לחמניות מתוקות מיוחדות הממולאות בריבה, המכונות "מונייקאס דה פאן" (בובות לחם) או "וואוואס דה פאן" (תינוקות/ילדי לחם). אלה טובות לא רק למאכל אלא גם למשחקי הילדים באותו היום.
הלחמניות המאורכות מעוצבות כמו גבר או אישה, ולהן מציירים עיניים, אף, פה ואיברים נוספים. הלחמניות הגבריות מעוצבות לא פעם בתור חיילים, ואילו הלחמניות הנשיות הן צבעוניות יותר ומעוצבות לעיתים כמו אינדיאניות הלבושות בשמלות ושיערן קלוע בצמות.
בתום הארוחה, מותירים כמובן בני המשפחה למת סוג של מעשר, הן מהמזון והן מהשתייה, ואם הם יטרחו לחזור ולבקר את מתיהם למחרת היום, הם יגלו שלא נשאר מן המזון דבר. בני המשפחות יאמינו לתומם שהמת הוא זה שזלל מהארוחה העשירה בכל פה וניקה את ה"שולחן", אבל למעשה, אלו שזללו אותה היו בראש ובראשונה שומרי בית העלמין, הקבצנים המורעבים שפושטים כמו ארבה על בתי העלמין ויום אחד בשנה זוכים לסעודת מלכים ראויה עד שכרסם מתפקעת, וכך גם כלבי הרחוב והציפורים. איש לא יוצא חלילה מקופח - לא החיים ולא המתים, לא ההולכים על שתיים וגם לא ההולכים על ארבע ויתר בעלי הכנף.
מתים, קדושים והלוואין
1 בנובמבר, יום כל הקדושים, הוא חג קתולי, יום כללי משותף לכל הקדושים והמרטירים. ערב החג, 31 באוקטובר, הוא ליל כל הקדושים. 2 בנובמבר, יום כל הנשמות, הוא יום זיכרון כללי למתים. שלישיית הימים יוצרים יחד את חג כל הקדושים.
באירופה ובאמריקה הצפונית התחברה המסורת הנוצרית עם התרבות הקלטית שקדמה לה, שהאמינה שבימים אלה הגבול בין העולם הזה והעולם הבא דקיק יותר, ויצורים על טבעיים יכולים לחדור דרכו. מכאן המנהגים המוכרים של תחפושות השדים והרוחות, איסוף ממתקים ועוד. באמריקה הדרומית נתנו המסורות האינדיאניות גון אחר.