שלטי בחירות בפתח תקוה /צילום: איל יצהר
ראשי הרשויות המקומיות נהנים מחופש פעולה ומעצמאות ניהולית רבה, ויש להם יכולת השפעה רבה על איכות החיים של תושביהם. מחקרים מראים, כי עבור הציבור הרחב, ישנה זהות בין איכות סביבה לאיכות חיים. לפיכך, עולה השאלה, לקראת הבחירות המוניציפליות, מדוע אין מסעות תעמולה המשלבים ביתר שאת את הסוגיה הסביבתית, למעט במפלגות שזהו מצען?
נציין, שתקציב הטיפול בפסולת ברשויות, בקטגוריה של "איכות סביבה", יכול להגיע לסכומי עתק, אבל לא מדברים עליו בבחירות, וחבל! ראש עיר או רשות מקומית שישכיל לאמץ מדיניות מיחזור נחושה, יחסוך לתושביו עשרות מיליוני שקלים.
אחת הסיבות להתעלמות מאיכות הסביבה היא שהמועמדים בבחירות לא מבינים מספיק בתחום. הם מעדיפים לדבר על נושאים מבדלים, קוראים לבוחרים לצאת מאדישותם, ולהצביע למועמד הטבעי שלהם. מנגד, איכות הסביבה היא נושא חוצה מחנות. קשה למצוא מועמד שהוא נגדה, אולם חוסר מדיניות מוגדרת היא בעיה.
הבורות של המועמדים רבים בנושאי סביבה (ואפילו ראשי רשויות מכהנים) פוגעת הן בשיח הבחירות וגם ביום שאחרי.
משק-בית ממוצע בישראל מייצר בשנה כ-2.2 טון אשפה. הפסולת העירונית שאינה עוברת למיחזור, בשיעור של כ-80% מהפסולת הכללית, מועברת להטמנה באדמה באתרי הטמנה ובראשם אתר "דודאים" בדרום. משמע, 1.7 טון פסולת מכל בית הולכים להטמנה באדמה כל שנה, אלמנט שמזהם את הסביבה. על כל טון פסולת שמוטמנת, משלמת הרשות/העירייה כ-110 שקל (לא כולל עלויות ההובלה). כך יוצא שמשק-בית משלם בממוצע כ-190 שקל מתשלומי הארנונה השנתיים שלו רק להטמנה עצמה.
לכך מתווספים עלויות איסוף הפסולת בעיר והשינוע לאתרי הטמנה, שהן כמעט פי 4 מעלות ההטמנה עצמה. לפיכך, משק-בית משלם גם על שינוע וגם על הטמנת פסולת כמעט 1,000 שקך בשנה בתשלומי הארנונה. מדובר בסכום עצום. אם הרשויות היו מצליחות לעודד את תושביהן למחזר רק 50% מהפסולת העירונית, היה מדובר בחיסכון ארצי של מאות-מיליוני שקלים בשנה, שהיו יכולים להיות מוקצים לטובת רווחת התושבים, במקום לטיפול בפסולת.
ברם, זהו רק החיסכון הקטן. בעיה נוספת של הרשויות נעוצה בכך שהן אינן מצליחות ליהנות מכספי חוקי אחריות יצרן מורחבת. חוקים אלו - חוק הפיקדון, חוק האריזות, החוק לטיפול סביבתי בפסולת אלקטרונית ועוד - היו אמורים להטיל את הטיפול בפסולת העירונית על היצרנים והמשווקים עצמם. כך שהם גם היו אמורים להוזיל משמעותית את עלויות הטיפול בפסולת עבור הרשויות. אלא שבאמתלות שונות, מוצאים גופי המיחזור סיבות למנוע מהרשויות את ההנחה, ולגלגל עליהן את העלויות.
למשל, תעלול של חלק מגופי מיחזור מסוימים הוא להתריע כי התושבים לא מיינו פסולת כראוי, ולכן גוף המיחזור לא יממן את עלות הטיפול בפסולת. בדרך זאת הרשות נשארת עם החשבון ביד, ועם כאב הראש. הרשויות הן קהל שבוי של מיעוט גופי מיחזור הקיימים בישראל, ואין להן ברירה אלא לקבל את רוע הגזירה. בכדי למנוע זאת, יש לעודד את התחרות בתחום המיחזור, ולהוסיף עוד גופים שיאפשרו משא-ומתן וכוח מיקוח לראשי הרשויות המקומיות.
ראשי הרשויות לא יודעים תמיד כיצד לנהל את תחום הטיפול בפסולת במרחב העירוני, והם אינם מודעים לכך שניתן לחסוך משמעותית בעלויותיו הגבוהות. אם המתמודדים לרשויות היו מבינים זאת, הם היו יכולים לנהל קמפיין סביבתי-כלכלי שהחסכונות התקציביים ממנו יוכלו לשפר את השירות לתושבים ואת חייהם.
■ הכותב הוא מנכ"ל משותף בתאגיד מ.א.י, התאגיד למיחזור פסולת אלקטרונית בישראל.