רפת / צילום: איל יצהר
1. זו עוד אחת מאותן "רפורמות" שמבשרים לנו עליה בקול תרועה רמה למרות שהשפעתה על הציבור היא די זניחה. מסיבת העיתונאים של שר האוצר משה כחלון הייתה הכרזות על רפורמה היסטורית, וכרגיל, בלי עתירות לבג"ץ הרי אי-אפשר - כי כל "רפורמה" עוברת איכשהו דרך מנגנון המשפטיזציה המפואר בישראל.
דבר אחד בטוח אפשר להגיד על הרפורמה או הסיכומים שהושגו השבוע במשק החלב בין משרדי האוצר והחקלאות לבין הרפתנים: היא לא תזיק לציבור, כפי שעשו רפורמות אחרות, ואם תועיל לו, זה יהיה מינורי ולטווח הארוך. הבעיה העיקרית של הרפורמה הזו שהיא ממשיכה להנציח את מנגנוני ההסדרה רבי-השנים בשוק החלב, את מנגנוני המכסות ואת השלטון של הגוף המוזר שנקרא מועצת החלב, מהבחינה שמה שהיה במשך עשרות שנים - ימשיך להיות.
2. כמה נתונים על משק החלב, מחירי מוצרי החלב ועוד (מקור הנתונים: המועצה הלאומית לכלכלה): יש פער מחירים של לפחות 25%-40% בין ישראל לאיחוד האירופי במוצרי חלב שאיננו מוסבר, וזאת לאחר שמשקללים שני גורמים והבדלים בין ישראל לאיחוד האירופי. מדינות שונות באיחוד נוקטות מדיניות מע"מ דיפרנציאלי, כאשר מוצרי מזון לרוב זוכים לשיעור מע"מ מופחת העומד על כ-5% עד 15%; יש פער בעלות הזנת הפרות, אשר נעשה בישראל בעיקר באמצעות מספוא - לבין אירופה, שבה עלויות ההזנה נמוכות יותר בשל אפשרויות מרעה. עם זאת, כאמור, לאחר שקלול שני הגורמים הללו עדיין נותר פער מהותי.
כשיש פער כזה גדול ולא זניח, ההסבר הכלכלי שלו יכול להיות מתח רווחים גבוה וחריג אצל מי שנמצא בשרשרת הייצור או, לחלופין, חוסר יעילות או מחסור בתחרות לאורך שרשרת הערך. מכיוון שהדוחות של תנובה - השחקנית הגדולה בשוק - היו בזמנו גלויים, שיעורי הרווחיות שהיא הציגה בהשוואות עולמיות היו סבירים ובכמה מקרים אף למטה מכך.
אז איפה הבעיה? תחרות? יש מספיק מחלבות בישראל. האם הן מספיק תחרותיות? אני חושב שהבעיות של תנובה והירידה ברווחיות שלה בשנים האחרונות דווקא מספקות עדות שמקור הבעיות הגדולות במחירי מוצרי החלב הן לאו דווקא מחסור בתחרות.
סך הוצאות משקי-הבית בישראל על מוצרי חלב עולה על 10 מיליארד שקל בשנה. לא חשוב מה הסיבות לפערי המחירים בין ישראל לאיחוד האירופי, ברור שהפערים הללו, בהיקף של מיליארדי שקלים בשנה, מגולגלים על הצרכן.
ייצור החלב בישראל מתבצע ברפתות בשני מגזרי ייצור שונים: המגזר השיתופי, הכולל קיבוצים ומושבים המהווים כ-60% מהיקף הייצור; והמגזר המשפחתי, הכולל מושבים שאינם שיתופיים, המהווה כ-40% מהיקף הייצור. על-פי סקר שנערך בעבר, רובן המוחלט של הרפתות במגזר המשפחתי הפסדיות (נקרא להן הרפתות הקטנות, יש כ-600 כאלה), ולעומת זאת רובן המוחלט של הרפתות במגזר השיתופי רווחיות (יש כ-160 כאלה). כלומר, יש יתרון ענק לגודל: הרפתות הגדולות (כמו של שפיים וגעש) הן בעלות רווחיות גבוהה מאוד, אבל איש אינו הרי יודע את הנתונים לאשורם - הם לא גלויים - אבל הרווחיות שם היא גבוהה מאוד.
בגלל שחלק גדול מהרפתות הפסדיות - מחיר החלב הגולמי שנקבע בהסדרים בחסות הממשלה הוא גבוה יחסית כדי לסבסד את הפעילויות ההפסדיות. מי שנהנה מכך הן כמובן הרפתות הגדולות והרווחיות.
3. הגוף המרכזי בתכנון משק החלב הוא מועצת החלב, סוג של מתווך בין משרדי הממשלה לרפתנים וליצרנים. זה גוף שהחל לפעול כבר ב-1956, ועל-פי הגדרתה הרשמית היא "פועלת כמבצעת את מדיניות הממשלה בתחום הייצור והשיווק של החלב ומוצריו". מי מממן אותה? ההיטלים שהיא גובה מהיצרנים ומהמחלבות.
מועצת החלב מעורבת, תחת חוק תכנון משק החלב בישראל, בקביעת מכסות החלב של הרפתות, קביעת דרכי הייצור, השיווק והוויסות של החלב, קביעת מחיר המטרה לחקלאים (כלומר, מחיר החלב הגולמי שנמכר על-ידי הרפתנים למחלבות) ועוד. כלומר, היא הסדרן של משק החלב. והשאלה היא בשביל מה בדיוק צריך את מועצת החלב? למה צריך סדרן?
4. מה קורה באירופה? גם שם זה התחיל עם משטר מכסות ומחיר "התערבות", אבל המנגנונים הללו עברו שינויים רבים, כך שכיום כבר לא קיים מנגנון של מכסות ייצור, ולא קיים מנגנון של מחיר מטרה כפי שקיים בישראל, אלא קיימת רשת הגנה מסוימת בדמות רכישת מוצרי ביניים במקביל לתמיכות ישירות בחקלאים (בישראל, כאמור, התמיכות הן עקיפות באמצעות מחיר מטרה מלאכותי ומנופח).
על-פי סקירה של המועצה הלאומית לכלכלה, לשינוי המדיניות הזו היו כמה השלכות. זוהתה מגמה של מעבר ייצור לרפתות גדולות מאוד באזורים מסוימים, מה שהוביל להתעצמות מחלבות גדולות באזורים המתאימים ביותר לייצור חלב על חשבון מחלבות אחרות, עד לשלב בו נקבעו מגבלות גודל על רפתות. החיסרון הבולט היה חוסר יציבות של מחירי החלב הגולמי, כאשר בזמני משבר סך הייצור גדל באופן שמוביל לירידת מחירים חדה יותר.
בעקבות התנודתיות החדה התמיכות הישירות לחקלאים לא הספיקו, ונקבעה חבילת סיוע של חצי מיליארד אירו לפתיחת שווקים חדשים. אבל יחד עם החיסרון הזה חשוב לזכור דבר חשוב: אירופה איננה כמובן ישראל. אירופה אחראית לכ-50% מסך יצוא מוצרי החלב בעולם, ללא תלות משטר המכסות - בעוד שישראל מתפקדת כמשק סגור יחסית עם יצוא בהיקף זניח ויבוא בהיקף נמוך.
5. מה שעשתה הרפורמה שהוכרזה השבוע, בצד החיובי שלה, היא התייעלות מסוימת בשוק הרפתות ופיצוי על סגירת רפתות, אמנם ירידה לאורך זמן במחיר המטרה וגם במכסים, אבל לא כזו שתשפיע בצורה דרמטית על מחיר מוצרי החלב לצרכנים. זאת ואף זאת, משטר המכסות ומשטר מחיר המטרה והמנגנון המיותר של מועצת החלב - כל אלה נותרו על כנם.
כדי להבין עד כמה המנגנון הזה מיותר, בדקתי את הדוחות הכספיים של מועצת החלב מכיוון שהיא מוגדרת כעמותה. נכון לשנת 2017 הכנסותיה עומדות על כ-60 מיליון שקל, כאמור, הכנסות מיצרני חלב וממחלבות; בקופתה יש כ-60 מיליון שקל, והוצאות ההנהלה שלה מגיעות לכ-10 מיליון שקל. ויש גם סעיף יפה לתחום ההסברה, הדוברת והתקשורת בסכום של כ-2.7 מיליון שקל. בקיצור, עוד מנגנון מפא"ינקי ותיק שאין בו ממש צורך.
6. הנקודה הכי חשובה שנשכחה לאורך כל הדיונים על הסיכומים במשק החלב היא הרווחיות הגבוהה מאוד של הרפתות החזקות. הדיון הציבורי על יוקר המחיה של מוצרי החלב התרכז בזמנו במיוחד בתנובה, כיוון שניצלה את כוח השוק שלה בקוטג' כדי לנפח את מחירו (תזכורת: המחיר המריא אז ל-7-8 שקלים לגביע קוטג', כיום זה בסביבות 5.5 שקלים).
כמובן שעל המוקד עלו גם מתחרותיה של תנובה - שטראוס וטרה - ובהמולה הזו שכחו את מי שגוזר את הקופונים הכי שמנים בשרשרת הייצור של החלב: הרפתות הגדולות עם המכסות הגדולות, רובן בבעלות משותפת של כמה קיבוצים.
ההסכמה של הצדדים להסכמים להוריד את מחיר המטרה רק ממחישה את הרווחיות הגבוהה של הרפתות הגדולות שנהנות מיתרון לגודל בצורה מובהקת, אבל העובדה שהן לא נמצאות תחת אור הזרקורים, אין להן דוחות כספיים גלויים ושקופים, הופכת אותן לאנונימיות לחלוטין לציבור, למרות שהן לבטח הגורם הכי רווחי במשק החלב.
אז נא להכיר, אלה הן הרפתות הגדולות בישראל, שחוגגות במשך שנים ארוכות על מחיר חלב גולמי מנופח - בין היתר על חשבון הציבור - אבל הציבור פשוט לא מבין או יודע זאת: רפת העמק שבבעלות הקיבוצים יפעת, מרחביה ומגידו; רפת חוף השרון שבבעלות הקיבוצים געש, יקום ושפיים; רף גל ים שבבעלות הקיבוצים כפר גליקסון, קיבוץ החותרים וקיבוץ להבות חביבה; רפת גליל מערבי - מושב רגבה וקיבוץ כברי ושמרת; רפת צפון הגולן שבבעלות הקיבוצים אלרום, אורטל ומרום גולן; רפת נעמן שבבעלות קיבוצים עין המפרץ, פרוד וגדות; רפת קדם שבבעלות מושב קטיף, קיבוץ משמר דוד וקיבוץ משואות יצחק; ורפת רגלים שבבעלות קיבוץ רגבים.
