דונלד ומלאניה טראמפ, בבית הכנסת עץ חיים / צילום: REUTERSKevin Lamarque
אילו מישהו היה אומר רק לפני שבוע, שהרשימה האחרונה לפני הבחירות של אמצע-הקדנציה בארה"ב תעמוד בסימן אנטישמיות רצחנית, הוא היה נחשב למתעתע. אומנם יש בארה"ב גילויים אנטישמיים, והליגה נגד השמצה (ADL) מואילה לקטלג אותם שנה אחר שנה. ברובם הגדול הם ציורי גרפיטי על קירות של מוסדות יהודיים ומסרים נואלים על רשתות חברתיות.
אבל טבח במהלך ברית מילה בשבת בבוקר בבית כנסת (אם הרב הראשי ירשה לי)? אחת-עשרה גוויות מתגוללות על הרצפה? תדהמה ואבל בכל אמריקה? מאות שרים "כל העולם כולו גשר צר מאוד" במוצאי שבת בחזית הבית הלבן? מבוגרים, ששקי הדמעות שלהם יבשו, זה כבר מתייפחים כילדים?
יהודים הגיעו אל המושבות הבריטיות בצפון אמריקה עוד במאה ה-17. ראשוניהם היגרו ממושבות ספרד ופורטוגל בדרום אמריקה ובים הקריבי. הם היו אמידים, הם התיישבו במרכזים העירוניים הנאים של הדרום ושל צפון המזרח, והם אימצו אל לבם את האתוס האמריקאי. בזה אולי לא הייתה רבותא. כל אימת שניתנה להם ההזדמנות החוקית, יהודים אימצו אתוסים של ארצות שבתוכן התיישבו. ב"אתוס" אני מתכוון לא רק לתרבות ולהליכות אלא גם לרעיונותיה של האומה המארחת ולשאיפותיה. היו כמובן יהודים שוויתרו על עצם יהדותם, אבל אנחנו עוסקים כאן באלה שדבקו בזהותם, במידות משתנות של עניין ושל נאמנות. הם רצו חלק ונחלה באומה המארחת. הם רצו להידמות לה, מבלי להיטמע בה.
הסוחר והנשיא הראשון
ב-1658 הגיעו 15 משפחות של יהודים ספרדיים אל העיר ניופורט, כיום ברוד איילנד, המדינה הקטנה ביותר בארה"ב. את תפילותיהם הם ערכו בבתים פרטיים, במידה גדולה של דיסקרטיות. אומנם באמריקה דוברת האנגלית היה חופש פולחן, אבל אלה היו יוצאי אמריקה הספרדית, שחוקי האינקוויזיציה משלו בה. מאה שנה לאחר בואם של ראשוניהם, יהודי ניופורט אזרו עוז והקימו בית כנסת. הוא נחנך ב-1763, רק 12 שנה לפני הירייה הראשונה במלחמת העצמאות האמריקאית.
בשנה השנייה של נשיאותו, ב-1790, ג'ורג' וושינגטון סר לביקור בניופורט. רוד איילנד עתה זה אשררה את חוקת ארה"ב. היא הייתה האחרונה מ-13 המייסדות שעשתה כן. ארוחת ערב נערכה לכבוד הנשיא, גביעי יין הושקו, והובעה התקווה ש"האחרונה תהיה הראשונה". בין הנכבדים שהסבו אל השולחן היה גם הסוחר משה סיישאש (Seixas), יליד ליסבון.
סיישאש עמד בראש הקהילה היהודית, שנקראה "ישועת ישורון". בית הכנסת שלה נקרא על שם יצחק-איזאק טורו, רב יליד הולנד. בנו של טורו, יהודה, היה הנדבן הגדול ביותר של זמנו. הוא לא רק הוריש הון עתק לקהילות היהודיות של צפון אמריקה, אלא גם מימן את משכנות שאננים, היישוב הראשון מחוץ לחומות ירושלים. מכללה מפורסמת בניו-יורק קרויה על שמו.
סיישאש הזמין את הנשיא וושינגטון לסור אל בית הכנסת, והגנרל התמיר, הגיבור הנערץ של מלחמת העצמאות, נענה לו. בבית הכנסת קרא סיישאש איגרת לנשיא. הוא השווה את וושינגטון עם דויד המלך ועם דניאל הנביא. וושינגטון נענה לאנלוגיות המקראיות. הוא ציטט מספר מיכה והבטיח ליהודים שיוכלו לשבת "תחת גפנם ותחת תאנתם". תשובת וושינגטון כללה אבחנה, שחלחלה אל התודעה האמריקאית, והפכה לאחד היסודות המוצקים של השיח הפוליטי והחברתי באמריקה. חירותם של היהודים לעבוד את אלוהיהם על-פי דרכם, אמר וושינגטון, אינה עניין של "סובלנות" מצד הרוב, המואיל בטובו להעניק להם את החירות. החירות היא זכות טבעית, שאין עליה עוררים, ואיש אינו מוסמך או רשאי לשלול אותה. למרבה השמחה, "ממשלת ארה"ב אינה נותנת חסות לקנאות חשוכה (bigotry) ואינה מעניקה עזרה לרדיפה", הכריז הנשיא הראשון של הרפובליקה האמריקאית.
חילופי הדברים בין וושינגטון ליהודי סיישאש נעשו נכס צאן ברזל של האתוס האמריקאי. המתעניינים יוכלו לעיין בנוסח המקורי של הצהרת וושינגטון ולקרוא על הרקע ועל הדמויות הפועלות באתר הרשת של בית וושינגטון במאונט ורנון, במדינת וירג'יניה (mountvernon.org).
יעברו 85 שנה לפני שנשיא אמריקאי נוסף יחזור ויתייצב בבית כנסת. זה יהיה גנרל יוליסס גראנט, גיבור מלחמת האזרחים, האיש שקיבל את כניעת הדרום. כמעט 110 שנה יעברו עד הביקור הבא. ערך אותו רונלד רייגן, בבית הכנסת טמפל הילל, בנורת' ו דמיר, לונג איילנד, לא הרחק מניו-יורק. היה לי העונג לסקר את הביקור ההוא, ערב הבחירות לנשיאות של 1984. לפני שסר לבית הכנסת, רייגן ביקר אצל הרב המקומי, מוריס פרידמן, וסעד על שולחנו. בין המסובים היה גם בנו של הרב, דייוויד, כיום שגריר ארה"ב בישראל.
הקול הנאמן ביותר באמריקה
דרך ארוכה עברה מבית הכנסת טורו בניופורט עד "עץ חיים" בשכונת סקוורל-היל של פיטסבורג, מקום הטבח של השבת שעברה. הנשיא טראמפ סר השבוע אל בית הכנסת, לנחם את האבלים. הם קיבלו אותו בנימוס, אבל ללא חדווה. העיר פיטסבורג היא מעוז של המפלגה הדמוקרטית. 80% ממצביעיה תמכו בהילרי קלינטון ב-2016. אין זה מן הנמנע שאצל היהודים, האחוז היה גבוה אפילו יותר.
סקרי היציאה מן הקלפי בנובמבר 2016 הראו, כי רק 24% מן היהודים תמכו בטראמפ, חצי התמיכה הכללית, ו-71% תמכו בקלינטון, לעומת 48% בהצבעה הכללית. הנתונים האלה אינם שונים בהרבה מן המגמה של מאה השנה האחרונות. הפעם האחרונה שבה היהודים העדיפו מועמד רפובליקאי, בהפרש קטנטן, הייתה בשנת 1920. ברבע המאה האחרונה, רפובליקאים לא קיבלו יותר מ-30% (מיץ* רומני, 2012). אגב, עם הנתונים האלה אפשר להתווכח, אבל רק במה שנוגע להתפלגות המדויקת של הקולות. המגמה מוכחת.
זו מגמה מדהימה למדי. אין עוד פלח אוכלוסייה אחד באמריקה עם נאמנות כה עקיבה למפלגה הדמוקרטית ועם שיעור הצבעה כה גבוה. "הקול היהודי" בתור שכזה ממעט להשפיע על תוצאות בחירות לנשיאות. פשוט אין די יהודים, וריכוזי האוכלוסייה הגדולים שלהם נמצאים בדרך כלל במדינות שבהן לדמוקרטים יש ממילא רוב ניכר. אבל יש לקול היהודי השפעה מסוימת על מרוצים מקומיים, בייחוד לקונגרס.
תמיכת טראמפ בישראל אינה עומדת להעניק לו אשראי בין היהודים. רונלד רייגן תואר בתחילת שנות ה-80, במידה של הפרזה, כידיד הגדול ביותר שהיה לישראל בבית הלבן. הוא ניהל את מסע הבחירות האינטנסיבי ביותר של איזשהו רפובליקאי בין היהודים. הוא נתקל בחומת הסירוב של 35%. רוב מסיבי של היהודים הצביעו בעד וולטר מונדייל הדמוקרט, אשר נחל את התבוסה הניצחת ביותר של כל הזמנים, וניצח רק במדינת הבית שלו. ניקסון, בבחירות של 1972, היה מלא תרעומת על היהודים, שהעדיפו בהמוניהם את המפסיד הגדול של אז, ג'ורג' מקגאורן, אף כי הוא, ניקסון, חימש את ישראל והגן על קיומה.
אין זאת אומרת שאין כל קשר בין עמדת הנשיא כלפי ישראל לבין הצבעת היהודים. ב-1980, ג'ימי קרטר היה הדמוקרט הראשון מאז 1920 שקיבל פחות מ-50% של קולות היהודים. ג'ורג' בוש האב, שסירב להעניק לישראל אשראי לשיכון יהודי ברית המועצות, קיבל רק 11% מקולות היהודים בניסיונו הכושל לחזור ולהיבחר, ב-1992. מאז 1992, התמיכה היהודית במועמדים דמוקרטיים עמדה על 70% ויותר (הנתונים מופיעים בשורה ארוכה של מקורות על הרשת).
אגב, בקונגרס יש היום הרבה יותר חברים יהודיים מחלקם באוכלוסייה הכללית (2%). בבית הנבחרים מכהנים 30 יהודים, מהם 28 דמוקרטים ושניים רפובליקאים; ובסנאט יש שמונה יהודים, כולם דמוקרטים. לשם השוואה, בסנאט יש רק שלושה שחורים. יהודי, צ'ארלס (צ'אק) ש מר, הוא מנהיג הסיעה הדמוקרטית. אם הדמוקרטים ינצחו בבחירות לסנאט, יהודים יעמדו בראש הוועדות רבות הכוח לענייני כספים ומשפטים.
מבחן למעמדו של הנשיא
בלוח השנה האמריקאי, יום ג* הראשון של חודש נובמבר הוא תמיד יום בחירות. בוחרים משהו: נשיא, או סנאטור, או מושל, או תובע כללי, או תובע מחוזי, או ראש עיר, או שופט (כן, ב-39 מ-50 המדינות של ארה"ב בוחרים שופטים, אפילו שופטים עליונים; לא בדרג הארצי), או מפקח משטרה, או מחלקת חינוך, או שר חקלאות, או מפקח מים.
זה רק חלק קטן של רשימת בעלי הכהונות הנבחרות בארה"ב. אבל הבחירות של אמצע-הקדנציה (mid-terms) מתארות התמודדות המתרחשת אחת לארבע שנים, בדיוק שנתיים לאחר בחירתו של הנשיא המכהן. הן מבחן בתנאי אמת למעמדו של הנשיא, והן נוטות ללמד משהו על סיכוייו לחזור ולהיבחר, אם הוא נמצא עדיין בכהונתו הראשונה. בבחירות של השבוע הבא, דונלד טראמפ כמובן אינו עומד לבחירה. מפלגתו היא העומדת. אבל רוחו של טראמפ מרחפת על פני המים וגם מתחתם. השגרירות בירושלים תשפיע פחות על שיקול הדעת של הבוחר היהודי, כנראה הרבה פחות מ"עץ חיים" בפיטסבורג.
אלה בחירות מסיביות. כל 435 מושבי בית הנבחרים עומדים לבחירה ושליש מושבי הסנאט. השנה עומדים לבחירה גם 36 מ-50 מושלי המדינות. עומדים לבחירה גם 82% מכל החברים בבתי הנבחרים של המדינות האינדיבידואליות, יותר מ-6,000 בעלי כהונות. בפדרציה האמריקאית, לממשל המקומי יש חשיבות עצומה. קליפורניה, טקסס, פלורידה, ניו-יורק, פנסילבניה, אילינוי ואוהיו הן רק שבע מן המדינות הבוחרות מושלים ואספות מחוקקות. יחד הן מניבות שליש מן התוצר המקומי הגולמי של ארה"ב.
בהתחשב בדרגת הביזור הניכרת של מערכת השלטון האמריקאית, שליטה מלאה או חלקית במדינות אינדיבידואליות מעניקה למפלגה השפעה ניכרת על המהלך הפוליטי, אם זה בסיכול תוכניות הבאות מוושינגטון ואם זה בביסוסן; ואם זה בהתוויית הגבולות של מחוזות בחירה, לרעת המפלגה היריבה.
קליפורניה, למשל, נמצאת בשליטה כמעט מוחלטת של המפלגה הדמוקרטית בכל הדרגים. היא הפכה למרכז ההתנגדות לטראמפ, וחותרת תחת מדיניותו בעניינים הנוגעים לאיכות הסביבה, הגירה ובריאות. וויסקונסין, הקטנה הרבה יותר, בשליטה רפובליקאית, הניבה את אחד העיוותים הגדולים של שיטת הבחירות: חלוקה צינית של מחוזות בחירה הנחילה למפלגה הרפובליקאית חמישה משמונת צירי הקונגרס של המדינה אף כי הדמוקרטים קיבלו 4% יותר של הקולות. ערב הבחירות, 33 מושלים הם רפובליקאים ורק 16 הם דמוקרטים. אחד הוא עצמאי.
הגל הכחול? אולי לא
ביום ג' הבא אנחנו נכרה אוזן בעיקר לתוצאות הבחירות הפדרליות, זאת אומרת, לבית הנבחרים ולסנאט. בשנתיים האחרונות היה לרפובליקאים קל יחסית להוציא את תוכניותיהם אל הפועל. כל מוקדי הכוח הפוליטיים בוושינגטון היו בידיהם: הבית הלבן ושני בתי הקונגרס. זה לא עניין שכיח. הדמוקרטים נהנו משליטה כזאת רק בארבע מ-38 השנה האחרונות. הרפובליקאים - רק בשבע מ-38. מאז 1980, הבוחרים נוטים לחצות את הממשלה המרכזית, ולהעניק לאחת המפלגות לפחות אחד משלושת מרכזי הכוח.
מסורת ארוכה מאוד מעניקה לבוחרים את ההזדמנות להעניש את מפלגתו של הנשיא בבחירות של אמצע הקדנציה. כמעט תמיד, מפלגת השלטון מפסידה מושבים. הסקרים, רובם ככולם, חוזים הפסדים למפלגה הרפובליקאית בבית הנבחרים; הם גם מראים שהיא תשמור על כוחה בסנאט, או תגדיל אותו במקצת, מפני ש-26 מ-35 הסנאטורים העומדים לבחירה הם דמוקרטים, ושמונה מהם מתמודדים במדינות שהצביעו לטובת טראמפ ב-2016, מהן ברוב גדול. אין כמעט אפשרות סטטיסטית לניצחון דמוקרטי בסנאט, לפי הרוב הגדול של ההערכות.
השאלה היא אפוא אם הפסדיהם הצפויים של הרפובליקאים בבית הנבחרים יספיקו לרוב דמוקרטי. לתכלית הזו הדמוקרטים זקוקים למינימום של 23 מושבים נוספים. לפני חודשיים המשימה הזו נראתה סבירה מאוד. התקשורת דיברה על "הגל הכחול" הממשמש ובא. כחול הוא הצבע הדמוקרטי, לא ברור מדוע. אדום הוא הצבע הרפובליקאי, וזה ברור עוד פחות, בהתחשב באסוציאציות הרגילות שצבע אדום מעורר בפוליטיקה. מה למפלגת ימין ולאדום. אבל זה מה שיש.
בשבועות האחרונים, סבירותו של הגל הכחול פחתה. עלה בהתמדה, אם גם לא באופן תלול, שיעור הסומכים את ידיהם על התנהלותו של הנשיא. עכשיו השיעור הזה משתווה לזה של ברק אובמה בנקודה דומה של נשיאותו. את העלייה הזו אפשר לזקוף בייחוד לזכות המצב הכלכלי. ארה"ב עומדת עכשיו בעיצומו של שגשוג. ברבעון האחרון נרשמה צמיחה של 3.5%, בשקלול שנתי. האבטלה נמצאת עכשיו בשפל היסטורי, 3.7%. האינפלציה נמוכה מאוד, כ-2%, ויש מגמה של עלייה בשכר, בפעם הראשונה מאז המיתון הגדול של 2008.
יהיו הסיבות למצב העניינים הזה אשר יהיו, ויהיו הזכאים לאשראי אשר יהיו, עניין טבעי הוא שנשיא קוטף את פירות השגשוג. ביל קלינטון עבר בשלום את משפט ההדחה שלו בסנאט, לפני 20 שנה, בזכות פופולריות אישית עצומה שהנחיל לו ה"בום" הגדול הראשון של הטכנולוגיה העילית. ברק אובמה חזר ונבחר, ב-2012, מפני שדי בוחרים במדינות המפתח של המערב התיכון השתכנעו שהוא הציל את מקומות העבודה שלהם או של שכניהם בימי השיא של המיתון הגדול (משבר הסאב-פריים). וכמובן, ג'ורג' בוש האב הצליח להפסיד בבחירות של 1992, שנה ופחות לאחר שברית המועצות התמוטטה, תחת השגחתו, אם גם לא בזכותו, והמלחמה הקרה הסתיימה בניצחון היסטורי של הדמוקרטיות המערביות על הקומוניזם. יתר על כן, הוא הוביל את ארה"ב לניצחון עצום וחסכוני במלחמת כוויית, שהטעימה את מעמדה החדש כ"מעצמת העל היחידה". אבל הוא גם הוביל אותה אל מיתון חריף.
מערכת הבחירות של 1992 הנחילה לנו את החיווי המפורסם, "זו הכלכלה, טמבל", שנכנס לפנתיאון הקלישאות, וחזר והנחה פוליטיקאים מני אז. חיווי קלישאי מפורסם אחר, שנולד לפחות עשר שנים קודם, היה, בתרגום מחוספס, "הפוליטיקה היא תמיד עניין מקומי", והעניין המקומי הוא כמעט תמיד חומרי מובהק. כיוצא בזה, ביטוי ישן מאוד באנגלית אמריקאית מטעים את נטייתם של אנשים "להצביע בעד ארנקיהם", או בעד פנקס השיקים שלהם.
הקמפיין הארוך בהיסטוריה
אוסף הקלישאות הזה עומד בדרך כלל במבחן הזמן. דפדוף בעיתוני 2016 מזמן תחזית מעוררת מחשבות בכתב העת הפוליטי הוושינגטוני The Hill. בששה באוקטובר של השנה ההיא, בדיוק חודש לפני הבחירות לנשיאות, פרשנית ושמה קרוליין בולטון חזתה ניצחון לטראמפ, "לא מפני שלאמריקאים אכפת מן החוקה, אלא מפני שהם רוצים בסיכוי של יותר מקומות עבודה וקצה נפשם בפוליטיקה של עסקים-כרגיל בוושינגטון". כותרת רשימתה הייתה "אמריקאים המצביעים לטובת ארנקיהם ישלחו את טראמפ אל הבית הלבן".
החדשות הכלכליות של הימים האחרונים העמידו בספק כלשהו את האופטימיות של הנשיא ושל מפלגתו. הבורסה, ברומטר מסורתי של נטיות ושל מגמות, מחקה בשבועיים האחרונים את כל רווחי 2018 (זה היה המצב ביום ג' בבוקר, זמן כתיבתה של הרשימה הזו). התחלות הבנייה בארה"ב, ברומטר מסורתי אחר, עומדות בסימן ירידה. כלכלנים חוזים האטה ניכרת בשנים הבאות. אבל החדשות האלה מגיעות מאוחר מדי מבחינת הדמוקרטים. סטטיסטיקה אינה עושה רושם על הרוב הגדול של אלה "המצביעים בעד ארנקיהם".
ואף כי המצב הכלכלי הוא כל-כך טוב, אחוזי הפופולריות של הנשיא עדיין מעמידים אותו הרחק מן הרמה הנכספת של 50%, הנחשבת הכרחית כדי שמפלגת הנשיא תשמור על כוחה. הסיבה לאי ההתאמה הזו היא כמובן טראמפ עצמו. הוא יוצא מגדרו להקניט, להכעיס, להעליב ולהרחיק מעליו מתונים ופרגמטיסטים. הוא פונה כמעט בלבדית אל הקנאים שבתומכיו, אלה המוכנים להמתין לו שעות בהאנגרים של נמלי תעופה ובהיכלי ספורט, לגדוש אותם עד אפס מקום, ולהחריש אוזניים בהבעות תמיכה והתפעלות.
עצרות הענק של טראמפ שמות ללעג כל מאמץ דמוקרטי להתחרות בהן. העיתונות מדווחת, שלעצרת של טראמפ בטקסס נרשמו 100,000 מבקשי כרטיסים. בהיכל היו רק 18,000 מקומות. העצרת גלשה אפוא חמשת מונים אל מחוץ לכותלי ההיכל. המונים צפו בנשיא על מרקעי טלוויזיה ענקיים, והעצרת שבחוץ הפכה לפיקניק עצום של תמיכה ושל התלהבות.
מאז הושבע לנשיא, בינואר 2017, טראמפ ערך 50 עצרות. אגב, הוא גייס תרומות של מאה מיליון דולר ויותר למסע הבחירות שלו לשנת 2020. לא היה כדבר הזה. זה מסע הבחירות הארוך ביותר בהיסטוריה, ונראה בעליל שהוא עובד. אבל מבחנו בשבוע הבא יהיה במידת הצלחתו של הנשיא לשכנע את "הבסיס" שלו להגיע אל הקלפיות. עצלותם האלקטורלית של האמריקאים ידועה לשמצה. הם אינם אוהבים להצביע בבחירות של אמצע קדנציה. באמצעיות האחרונות, ב-2014, שיעור ההשתתפות פחת עד 36.4%, הנמוך ביותר מאז 1942, כאשר מיליונים היו מנועים מלהגיע, מפני שנשלחו אל שדות הקרב של מלחמת העולם השנייה.
סקרי דעת קהל כאמנות
כללית, שיעורי הצבעה נמוכים מיטיבים עם הרפובליקאים. הסיבה היא שמצביעיהם נוטים להיות מסורים יותר. אמריקאים רושמים את העדפותיהם המפלגתיות בפנקס הבוחרים, כדי שיוכלו להצביע בבחירות המקדימות. יש לנו אפוא מושג ברור למדי על התפלגות הזהויות הפוליטיות. על-פי מרכז המחקר פיו (Pew), לדמוקרטים יש יתרון קל, 48% לעומת 44%. זה נתון של 2016. נתונים של החודשים האחרונים מראים שהפער בין שתי המפלגות גדל, וב-31 המדינות הרושמות מצביעים יש לדמוקרטים יתרון של 12 מיליון, 40% לעומת 29%.
על פניו, הנתון הזה מראה שאילו הדמוקרטים היו מגיעים לקלפיות בהמוניהם, הם היו מנצחים לעיתים הרבה יותר קרובות. הם הפסידו את שני בתי הקונגרס ב-2014, כאשר רק שליש מכל המצביעים הרשומים טרחו להצביע (מוטב לזכור, שלפחות שביעית מבעלי זכות הבחירה אינם טורחים להירשם, לפי מיפקד האוכלוסין של 2016. הערכות אחרות, מוסמכות פחות, העמידו את המספר על רבע). אחד הקשיים העיקריים בחיזוי תוצאות בחירות בארה"ב נוגע לצורך להעריך מי מן המרואיינים בסקר דעת קהל אומנם מתכוונים להגיע אל הקלפי. אין זה מספיק לדעת את העדפותיהם, אלא צריך לשקלל את הסבירות שהם יבטאו את ההעדפות האלה. במובן הזה, בלשונו של סוקר מפורסם אחד, ג'ון זוגבי, סקרי דעת הקהל יצאו מגבולות המדע ונכנסו אל תחום האמנות.
הקושי לחזות מי יגיעו לקלפי, טרף את קלפיהם של הרפובליקאים ב-2012. חישוביהם בימים האחרונים של מערכת הבחירות שכנעו אותם שמיט רומני עומד להכות את ברק אובמה. אחדים מהם אפילו ציפו ל"מפולת". בסופו של דבר, הרבה יותר דמוקרטים הגיעו אל הקלפי ממה שחזו הדגמים הרפובליקאיים.
אם הערכות כאלה מעוררות קושי בבחירות לנשיאות, שההשתתפות בהן עמדה על 55% מן המצביעים הרשומים, נקל להבין מדוע קשה לעשות כן בבחירות עם שיעור השתתפות ממוצע של 40% ופחות.
מה מביא אפוא אמריקאים אל הקלפי? קודם כול, דרגה גדולה של נאמנות אידיאולוגית, שאפשר למצוא בדרך כלל בשולי התהליך הפוליטי. הרוב הגדול של המצביעים אינם אידיאולוגיים, מה שמקנה לקבוצות שוליים משקל יחסי בין הבוחרים הגדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה הכללית.
עניין שני המביא אמריקאים לקלפי הוא זעם. את זה ראינו ב-2010, כאשר תנועת מחאה שנטלה את השם "מסיבת התה", הנהיגה התקוממות אלקטורלית נגד רוב מסיבי של המפלגה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס. היא עשתה כן במחאה על רפורמות הבריאות היקרות של הדמוקרטים ועל הזרמות הענק של סיוע ממשלתי לכלכלה, כדי להיחלץ ממשבר הסאב-פראיים. 41% הצביעו בבחירות ההן, והדמוקרטים הוכו מכה ניצחת: הם הפסידו 63 מושבים בבית הנבחרים, התבוסה הגדולה ביותר של מפלגה כלשהי מאז 1948.
פרשנים ויידעונים טבעו באחרונה את המושג "פער ההתלהבות", כדי לתאר נטיות השתתפות של מצביעים. לשון אחר, סיכויי הניצחון של מפלגה תלויים בהצלחתה להפיח התלהבות בבוחריה. דוק: לא לשכנע אותם בצדקתה, אלא לשכנע אותם בעצם הכדאיות של אקט ההצבעה. זה בשום פנים לא ציון לשבח לתרבות הדמוקרטית בארה"ב. הפחת התלהבות היא בדיוק המשימה שקיבל עליו טראמפ בעצרות הבחירות האין-סופיות שלו, שאחת מהן התקיימה שעות אחדות לאחר הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. הגדרת "התלהבות" אינה פשוטה. מ"התלהבות" משתמעת חיוביות. אבל נאומי הבחירות של טראמפ אינם עוסקים רק בהצלחותיו, האמיתיות, או החלקיות, או המדומות; הן עוסקות עוד יותר במומיה של האופוזיציה. הוא מתאר את יריביו בצבעים קודרים של חוסר פטריוטיות ושל מזימה לפתוח לרווחה את שערי ארה"ב בפני הגירה לא מבוקרת של פושעים אלימים.
בעליכן, בניכן, אחיכן
פרשת ההאשמות נגד מועמדו של טראמפ לבית המשפט העליון, השופט קאוואנו, הקלה על הנשיא לצייר את הדמוקרטים כאוסף של פמיניסטיות רדיקליות, המתנכלות "לבעליכן, לבניכן, לאחיכן". הדמוקרטים נטו להאמין, שהפרשה הזו תגדיל לטובתם את זה המכונה "פער המגדרים": היתרון הקבוע שיש להם בין נשים. נהירה של "נשים כועסות" לקלפיות תפצה אותם על נזקים, שהתנהלותם הסבה להם בין גברים. אבל בהתקרב יום ההצבעה, ההנחה הזו מועמדת בספק.
בשבוע הבא, האמריקאים ייקראו במידה רבה לבחור בין "רוצים עוד" לבין "מספיק". הצלחה של הרפובליקאים לשכנע אותם שמצבם טוב במידה ניכרת ממה שהיה לפני שנתיים תוכל להציל את הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים. הרוב הזה יאבד, לעומת זאת, אם הדמוקרטים ישכילו לשכנע את המצביעים שהגיע הזמן ללחוץ על הבלמים, להאט את דהירת טראמפ, להטיל חישוקים על מדיניותו לפחות בענייני פנים, ולפתוח חקירה מסיבית של מעשי ממשלו.
הצלחה דמוקרטית כי תבוא תהיה תוצאה של עייפות, לא של מנהיגות, לא של כריזמה, לא של כוכבים. שנתיים לפני הבחירות הבאות לנשיאות עדיין אין לדמוקרטים מושג מי יוביל אותם לקרב חזיתי נגד טראמפ. למרבה הגיחוך והחלחלה, הילרי קלינטון רמזה השבוע שהיא תשקול לחזור ולהתמודד ב-2020. טראמפ הגיב בעונג גלוי. אין עניין שהוא רוצה יותר מן ההזדמנות לחזור על 2016.
אגב, אובדן בית הנבחרים בשום פנים לא יבשר תבוסה של טראמפ ב-2020. אדרבא, במידה מסוימת, אם גם פרדוקסלית, הוא יעניק לו יתרון. או אז הוא יתמודד בעוד שנתיים כדי להציל את אמריקה מעריצותו של רוב דמוקרטי חדש. בינתיים "רוב דמוקרטי", בהקשר כלשהו, נשמע כמעט מופרך. אני מודה שלא הייתי מהמר עליו. תוצאות ההגרלה ייוודעו בלילה שבין שלישי לרביעי.