חן יהב לבנון / צילום: ענבל מרמרי
היא הייתה באמצע פגישה עם עורך הדין שלה, כשהמיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון נכנס למסעדה שבה ישבו. "אמרתי לעורך הדין, ‘אני יודעת שקבענו, אבל זו הזדמנות שאני לא יכולה לפספס’", היא מספרת ל’ליידי גלובס’. "ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי, אמרתי לו שהוא מכיר את ההורים של בעלי (דוד לבנון, מנהל המכירות של פיוניר), והוא ענה לי ‘אשתי מאחרת לארוחת בוקר, רוצה להצטרף אליי?’. כמובן שהצטרפתי.
"גם אם לא היה כלום אחר כך, עצם העובדה שהכרתי אותו אישית, ונתתי לו את כרטיס הביקור שלי של סימילארטק, ומי יודע אולי הוא אפילו יזכור את השם שלי - זה רגע מרשים בשבילי".
ההתנהלות הזו אופיינית מאוד לחן יהב לבנון, 34, שותפה-מייסדת ומנכ"לית הסטארט-אפ סימילארטק, שמאחוריה אקזיט של 6 מיליון דולר עם הסטארט-אפ הקודם שלה, קליקסמוב. ליהב יש את היכולת לתפוס את הרגע הנכון, ולהיאחז בו, וכך קרה גם כשנכנסה לעולם היזמות, ממש במקרה. ארבעת היזמים של קליקסמוב פנו אליה, והיא אפילו לא ידעה אז מה זה סטארט-אפ, "אבל אחרי שעושים את זה פעם אחת, החיידק נדבק וקשה לחזור אחורה". קליקסמוב, פלטפורמה לשיווק במובייל מבוססת תוצאות, הייתה בשיאה השלישית בתחומה בעולם, עם היקף מכירות שהגיע לכ-20 מיליון דולר בשנה. בשלוש השנים שחלפו מאז שנחשפה יהב לבנון ב’ליידי גלובס’ היא הספיקה לעבור לסן פרנסיסקו כדי לפתוח את הסניף האמריקאי של קליקסמוב.
"כשהבנו שצריך לעשות רילוקיישן, חשבנו שאנחנו מכירים את ארה"ב, שיהיה בסדר, מה כבר אנחנו צריכים? נעצור בטרגט, נקנה כל מה שצריך, ויאללה מתחילים לחיות. וואו, כמה טעינו. מצאנו את עצמנו בדירה ריקה עם שני תינוקות, יושבים על הרצפה ומזמינים פיצה. הבת שלי על המנשא, הבן עוד בקושי הולך, ושם התחלתי לבכות. התפרקתי לגמרי.
"אמרתי לבעלי ‘מה עשיתי למשפחה שלי?’. והוא ענה, ‘את המגן שלנו עכשיו’, ביקש שלא אשבר ונסע לאיקאה לקנות לילדים חדר שינה. באותו הלילה הוא הרכיב אותו, ולפחות הם ישנו בחדר כמו שצריך. לנו קנינו מזרון מתנפח, אבל מפנק. ככה העברנו את הימים הראשונים בסן פרנסיסקו. מאז, בכל פעם שאני מדברת עם יזמית או יזם שעומדים לעשות רילוקיישן, הדבר הראשון שאני אומרת להם זה קחו Airbnb מרוהט לשלושה חודשים".
היו עוד טעויות בדרך?
"עשיתי מלא טעויות של מנכ"לית צעירה. עברתי לבד, בלי אף עובד איתי. הטעות הכי גדולה הייתה שלא התייעצתי. הייתי צעירה, לא חשבתי שמישהו עבר את זה לפניי. לא הייתה לי מועצת מנהלים ולא פאונדרים מעורבים, זה היה יותר סגנון של ‘תעשי הכול, קחי את זה את מאלף עד תו’, וזה היה מרגש ומפחיד ודרש המון אחריות.
"בשנה הראשונה הייתי הולכת לאיקאה אופיס בלילה כדי לרהט את המשרד, אחרי שעבדתי כל היום, ויש לי שני תינוקות בבית. כל זה, כי לא יכולתי לבקש עזרה. ניהלתי מאוד לא נכון את המשאבים שלי. מבחינתי זו טיפשות, כי כשהייתי פה בארץ, מנכ"לית לכ-60 עובדים, ניהלתי מאוד נכון את המשאבים. זה נשי לחשוב שאנחנו יכולות הכול לבד. לא גידלתי coo, לכל מנכ"ל גבר יש coo, הייתי צריכה לקחת ולגדל מישהי ושתהיה לי עזרה".
עד כמה התעשייה בעמק הסיליקון שונה מבישראל?
"מאוד שונה. בשיחות הראשונות בוואלי דיברתי על לעשות מיליון דולר בשנה, ומישהו ליד אמר ‘אני עושה 20 מיליון דולר בחודש’. זו הייתה תפנית בשבילי. שם אתה לומד איך להסתכל על ביזנס אחרת, יותר טווח ארוך, ולהבין לאיזה כיוון השוק הולך. פה כולם עושים, עושים, עושים, שם זה הרבה יותר מחושב.
"ב-2015, למשל, כשדיברתי עם אנשים בארץ על סנאפצ’ט, אף אחד לא ידע מה זה. שם, למרות שזה היה בחיתוליו, הרגישו את זה והשוק הבין את זה. הנני שלי כל היום הייתה על זה בטלפון, כששאלתי אותה מה זה, היא אמרה ‘אין לי פייסבוק, יש לי סנאפצ’ט’. ישר ביקשתי שתלמד אותי, שאני לא אהיה בפער".
קמפיין ה־#Metoo הוביל לאאוטינג בעמק הסיליקון, וגם בהייטק הישראלי.
"אני סופר שמחה על האאוטינג, כי זה חשוב לתודעה. באופן אישי אני מנסה לא להסכים לארוחות ערב לבד עם משקיעים או בבר אחרי שש בערב, כדי לא להכניס את עצמי לסיטואציה שלא ארגיש בה נוח. במהלך השנים קיבלתי הערות שלא במקום, גם כשהייתי בהריון, ולא אמרתי לצד השני כלום, אלא החלקתי את זה. הרבה פעמים אני חושבת מה היה קורה אם היה לי אומץ להגיד, אבל פשוט העדפתי להמשיך את השיחה בכיוון של עבודה.
"לגבי מה שקרה בארץ עם רמי ברכה, אני לא מכירה אותו אישית, אבל אם הוא יצא אשם, אז השיימינג שעשו לו מוצדק. אין סיבה שלא ידעו ולא יבינו מה שזה עושה לנו, הנשים, בעולם העסקים. השורה התחתונה היא שאם מתוך התהליך הזה גברים יפחדו להעיר הערות, ולשים נשים בסיטואציות לא נוחות - אז זה עשה את שלו".
המשבר שאחרי
לסימילארטק, שמספקת שירותי SAAS למציאת לקוחות פוטנציאליים ולהערכתם, היא הצטרפה לפני כשנתיים. החברה מנטרת יותר מ-300 מיליון אתרים, מזהה באיזו טכנולוגיות חברות משתמשות, ומודיעה להן על הזדמנויות לצמיחה בתעשיות ושווקים חדשים. בין לקוחותיה נמנות חברות ענק כמו פייפאל, גוגל, אמזון, מיקרוסופט ויוניליוור.
"על מה שאנחנו מציעים להן, החברות האלה יכולות לעשות מיליונים. העבודה שלנו ממש מכניסה להן כסף לפורטל. אתה עובד ועושה עסקאות עם אנשים משכמם ומעלה, זה שונה מאדוורטייזינג, שם הכול יותר שכונה.
"אנחנו כרגע 20 עובדים מסביב לעולם. אני לא מגייסת כסף, אני עושה כסף. בשנתיים האחרונות הכפלנו הכנסות פי 4, ובשנה הקרובה אנחנו מכוונים לפי 3, ומן הסתם זה יותר קשה. מדי יום אני מיישמת תיקון טעויות שלי מהסטארט-אפ הקודם. אם שם שולי הרווח היו מאוד נמוכים - על כל מיליון דולר ראינו 250 אלף דולר - פה על כל מיליון דולר אנחנו רואים 800-900 אלף דולר. הקפיצות פה יותר קטנות, אבל כל קפיצה היא סופר משמעותית".
מה שונה בך היום כיזמית?
"אני לא יודעת אם אלה השנים בסן פרנסיסקו או שהתבגרתי, אבל היום, בניגוד לפעם, שהייתי עסוקה רק בעצמי, עושה לי טוב לעזור ולייעץ לאחרים. שהם לא יעשו את הטעויות שאני עשיתי. יש לי חבר שעזרתי לו לסגור עסקאות במיליוני דולרים, ומן הסתם אני לא אקח אחוזים מזה. אני עושה את זה נטו בשביל הנפש".
זה לא קשור לכך שאת כבר אחרי אקזיט, כלומר שכסף כבר פחות מדאיג כרגע?
"אף אחד מאיתנו לא סופר עשיר. זה היה אקזיט לא מוצלח מבחינתי - שנה או שנתיים לפני, היינו יכולים למכור אותו בכפול 20, כי השוק היה אחר, אבל זה דיון על ‘מה יכול היה להיות אם’. אתה אף פעם לא באמת יודע. מלא חברות כמונו פשטו רגל, אז מולן יצאנו מורווחים, ולעומת זאת, שנה אחרי חברה כמונו נמכרה ב-200 מיליון דולר, אז יצאנו מופסדים מולה.
"אחרי שמכרנו מישהו אמר לי ברחוב ‘וואו, שמעתי על המכירה’, ועניתי שכן, אבל לא במספיק כסף. הוא עצר אותי, ואמר, ‘חן, את מכרת את הסטארט-אפ הראשון שלך, רוב האנשים נכשלים או פושטים רגל בסטארט-אפ הראשון שלהם’. אהבתי את החשיבה הזאת. זה נכון, הוא נמכר".
ולמרות זאת לא היית מאושרת.
"אחרי המכירה היה משבר ענק. היה לי חלום להיות מנכ"לית עד גיל 30 והגשמתי אותו, ואז פתאום עברתי מלמנכ"ל 60 עובדים לכלום. זו ריקנות משוגעת, אתה מאבד את הביטחון העצמי. חמישה חודשים קשים שבהם לא הפסקתי לשאול את עצמי מה אעשה עכשיו. אקים משהו חדש? אצטרף לתאגיד? ואז הכירו לי את המייסדים של סימילארטק, וזו הייתה התאהבות איטית כמו בנישואים שניים, אבל זה הרגיש נכון, וטק, אני עוד פעם על הגל. הייתי צריכה חלום חדש, ולא הבנתי את זה. פתאום, כשלנגד עיניי עמד החלום החדש, הכול הסתדר. הרבה דברים טובים יצאו מהחמישה חודשים האלו של המשבר והזעזוע".
איך התנהלת בחודשים האלה?
"כל היום הייתי בפגישות ומיטאפים. לא יכולתי לנוח, הראש עבד נון סטופ, עד שמצאתי את החלום הבא, וזה קרה דרך שיחות עם אנשים. כנראה שהייתי צריכה את התהליך, אבל אני לא אתן לעצמי להיות במקום הזה שוב. כשהייתי בקליקסמוב הייתי מרוכזת בתעשיית המובייל בלבד, ולא בניתי את רשת הקשרים שמתאימה לי ולקריירה שלי".
זה שכבר היה מאחורייך אקזיט לא עזר למצוא את הדבר הבא?
"מי שבאמת מבין, זה לא מרשים אותו. זה יכול לעזור, אבל הכול עניין של איזה סיפור אני מספרת. באופן כללי, גברים מספרים סיפורים עם חלומות, ויותר קל להם לגייס כספים לסטארט-אפים, בניגוד לנשים, שמרגישות לא בנוח לא לספר את האמת, ומגיעות ליעדים, אבל לא מגייסות כסף כמו גברים.
"כשמציעים איזו הצעה שהיא קפיצה מעל הפופיק, הגבר יגיד ‘ברור, בקטנה’, ואז ישבור את הראש איך להצליח בזה. האישה תגיד ‘אמאל’ה, איך אני אעשה את זה’. החלטתי שאני מתגברת ולא מפחדת להגיד כן, ואז יוצאת להתמודד עם הקושי ולהצליח".
פשוט לישון פחות
באקו סיסטם שבו את נמצאת היום יש יותר יזמיות?
"יש יותר מהכול, אבל גם פה וגם שם אני מקיפה את עצמי בנשים. באתי למשרד בארץ לפני חודשיים, והחלטתי שאני לא יוצאת ממנו עד שאני מגייסת שתי נשים ישראליות. חזרתי למקורות שלי, כמו שהייתי מגייסת בקליקסמוב. גייסתי בתהליך, ולא בהכרח עם ניסיון. אמרתי לעצמי שאם זה עבד לי פעם אחת, זה יעבוד עוד הפעם. דברי איתי עוד שלושה חודשים, נראה אם זה הצליח. גם בסן פרנסיסקו החלטתי שאני הולכת לגייס לסימילארטק אמא ישראלית, ככה כתבתי לי על הדף, וזה מה שקרה. חיפשתי מישהי שהיא מולטי טסקינג, שעברה לכאן אולי בגלל בעלה, ורציתי לתת לה את הבית הזה להתפתח".
במה אמהות שונות כמועסקות?
"אמא אמנם עוזבת בארבע, אבל היא עובדת ב-11 בלילה מהבית אם צריך. שמעתי על הרבה מעסיקים שאומרים ‘אני לא אגייס אישה כי היא תיכנס להריון’. למה? אני, למשל, לא יצאתי לחופשת לידה, ולא כולן רוצות לצאת לחופשת לידה של חצי שנה.
"אגב, אני חושבת שהשינוי צריך להגיע משני הצדדים, כיוון שאישה שרוצה להתקדם לא יכולה לעזוב מקום לחצי שנה, צריך למצוא איזון. שלושה שבועות חופש, אחר כך לחזור להיות מעודכנת באימיילים, לא לעשות עבודה אופרטיבית, אבל להישאר בעניינים. לדעתי ככה את תהיי אמא יותר טובה, אבל זה לא מתאים לכולן, ולא כולן רוצות להתקדם.
"בשלושת החודשים הראשונים הילדים באו איתי לכל מקום, זה קורה אצל עצמאיות בכל מקרה, אז למה לא בהייטק? ומצד שני, חברה מהארץ שרק עכשיו ילדה, סיפרה לי שבעלה לא יוצא אפילו פעם אחת בשבוע מוקדם הביתה. בוואלי גבר יכול לצאת פעם-פעמיים בשבוע מוקדם, את תלכי בגני שעשועים ותראי המון אבות עם ילדים.
"כנראה שישראל היא עוד מדינה צעירה בעניין הזה. אם אני בתור אמא יכולה לצאת בארבע וחצי ולפתוח לפטופ בשמונה וחצי, אז גם האבא יכול לעשות את זה. צריך שזה יבוא מהמעביד, ‘צא הביתה מוקדם’, זה הרי לא על חשבון עבודה.
"אני שומעת המון חברים וחברות בארץ אומרים ‘אין לי זמן לזוגיות, אין לי זמן לאמהות’, זה לא צריך להיות ככה. נכון, אנחנו כל הזמן עסוקים. שואלים אותי לא פעם, ‘איך אכניס ילד לתוך כל זה’. התשובה שלי פשוטה: ישנים פחות. אני הרגשתי שאני מוכנה לפני הילד הראשון, והקושי הגדול היה אחרי הלידה השנייה, כי היו לי שני תינוקות יחד. מבחינתי, אין דבר כזה שהילד ירים ידיים אל הנני במקום אליי, אני הרגתי את עצמי באותה תקופה. אם כל הזמן הייתי חושבת איך אתכנת את זה, כנראה שלא הייתי עושה את זה. מזל שאמא שלי גידלה אותי תמיד לחשוב חיובי. בכל פעם שאני מתלוננת לאמא שלי בבוקר בפייס טיים, היא אומרת לי: ‘חן, השמש זורחת, הילדים בריאים, בעלך אוהב אותך. הכול בסדר’".
היום אני מונעת משברים
היא גדלה בחיפה עם שלושה אחים. אביה מהנדס חשמל, ואמה מורה בפנסיה. היא הייתה אלופת הארץ ב-400 מטר משוכות, וספורטאית מצטיינת בצבא. "היום אני יודעת לראות מה המשוכה הבאה שלי, וככה לעבור אותה. אני צריכה יעדים בטווח הקצר כדי להגיע למטרה הגדולה שאני מציבה לעצמי לחמש שנים קדימה".
בגיל 23 היא כבר הייתה אחרי תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים מאוניברסיטת ברנדייס היוקרתית בארה"ב. היא עשתה התמחות בוול סטריט בבית ההשקעות ביר סטרנס, ומשם עברה לליהמן ברדרס. כשחזרה לארץ עבדה כאנליסטית בסניף הישראלי של ליהמן ברדרס, ועשתה תואר שני למנהלים מבר אילן יחד עם אוניברסיטת פודן מסין. "הייתי היחידה במסלול למנהלים שהייתה מתחת לגיל 30", סיפרה לנו. "כולם בתוכנית היו בני 40-50 עם המון ניסיון בניהול, ואני איזו פישרית קטנה. ביום האחרון של הלימודים התחתנתי, הזמנתי את כולם".
היא נשואה, כאמור, לדוד לבנון, ויש להם שלושה ילדים - אחד מהם נולד ממש לאחרונה. "לא חשבתי שאתחתן, ולא חשבתי שיהיו לי ילדים. אני לא בנאדם של ילדים, אבל זה מאוד כיף לי להיות אמא. אני גם לא מהאנשים שיגידו לך ‘היום המאושר בחיי זה היום של הלידה’. גם להנקה לא התחברתי, לא אוהבת את זה, זה מגעיל. אמא שלי כל הזמן אומרת לי - ‘שכולם ימותו, את עושה מה שטוב לך? זה מה שחשוב’. היום אני רוצה ארבעה ילדים לפחות. אני בת 34, והילדים טובים, אז למה לא".
היא מספרת שלפני כמה שבועות התקשרה לאביה, ואמרה לו שהיא עייפה והיא רוצה לבית שלה, למיטה שלה. הוא התקשר אליה למחרת, ואמר לה ‘חן, לא ישנתי כל הלילה בגלל מה שאמרת. הבית שלך הוא כאן בחיפה, לא בסן פרנסיסקו’. "אבל הבית שלי הוא כאן. טוב לנו כתא משפחתי, קל יותר למצוא בארה"ב איזון בין עבודה ומשפחה. הקשר עם ישראל חשוב לי, אני בארץ פעם ברבעון לחמישה ימים, אבל כל עוד אני מצליחה לשלב, נוח לי לגור בארה"ב".
עכשיו, כשאת כבר עם ניסיון, איך מנהלים יותר נכון את הזמן?
"אני היפראקטיבית. יניב חדד, השותף שלי בסימילארטק, אומר לי ‘כשאת מגיעה לארץ, אני מוריד את כמות כוסות הקפה שלי מחמש לשתיים’. אבל לדעתי דווקא התמתנתי בשנים האחרונות. פעם העדפתי להרוג את עצמי כדי להתחשב בצד השני. גיליתי שלא יקרה כלום אם משהו יחכה עוד קצת, או אם מישהו יתאמץ עוד שעתיים בשבוע, במקום שאני אהרוג את עצמי שבע פעמים בשבוע. כשעברתי לסן פרנסיסקו, לא רציתי שהמעבר שלי יקשה על העובדים, יותר מדי התחשבתי".
איך את מנהלת את הזמן שלך?
"אין אצלי דבר כזה ‘אני אדבר איתך מחר’. מוציאים יומן, וקובעים שיחה. אני עורכת שיחות וידיאו שלוש פעמים בשבוע עם העובדות החדשות. אני לא עם הטלפון בין ארבע וחצי לשמונה, והנה אין קרייססים. בחברה הראשונה היו כל רגע קרייססים, היום הניהול הנכון מאפשר למנוע אותם מראש.
"אם יש פגישה שבועית בבוקר, זה אומר לקום מוקדם, לתאם לו"ז מראש עם בעלי, להסיע את הילדים למסגרות, ובשמונה הדקות שנשארו לפני הפגישה להספיק לעשות לפחות עוד שתי שיחות עם המנהלים שלי.
"אני גם מקפידה על שקיפות מול העובדים, לעובדות החדשות שגייסתי, למשל, אמרתי: ‘זו תעשייה קשה, הולכת להיות לכן תקופה עמוסה מאוד, זה המצב ואין הפתעות. אתן עדיין רוצות את זה?’. מעניין מה אני הייתי אומרת, אם מישהו היה שם לי ככה את הדברים על השולחן בזמנו.
"פעם הייתה לי פגישה עם משקיע ב-18:00 בסן פרנסיסקו, ובעלי היה תקוע בעבודה. הייתי צריכה לבקש מאחד העובדים לחזור איתי הביתה לשמור על הילדים. הלכתי לפגישה, ואז חזרתי להחליף אותו. עכשיו, עם ילד שלישי, זה עוד משהו שיצטרך להצטרף למשוואה. לדעתי, עצם זה שאתה בלחץ וצריך לנהל את הזמן, גורם לך להספיק יותר ולהיות הרבה יותר יעיל".
לנהל את הלחץ
"כל החיים שלי הייתי בלחץ, והייתי צריכה לחשוב עם הראש. להיות ספורטאית במקביל לבגרויות זה לחץ מטורף. אני זוכרת שהייתי טסה לחו"ל, ואמא שלי הייתה קמה איתי בחמש בבוקר להתכונן למבחנים, בזמן שהחברות שלי יצאו ונהנו. הייתי הולכת לישון מוקדם, קמה מוקדם, לומדת ומתעמלת.
"הלחץ היה איתי כל החיים, פשוט בשנים האחרונות הוא תפס כיוון שונה של עבודה, פרנסה, בעל וילדים. האסטרטגיות שלי הן לדמיין בראש איך הכול מסתיים על הצד הטוב ביותר, ולרשום לי את סדרי העדיפויות. בשנים האחרונות למדתי גם להגיד 'לא' לדברים שמוציאים אותי מאיזון. פעם הייתי ממש על הקצה תמיד, ועם הניסיון וההתבגרות למדתי קצת איך לא להגיע לשם מראש.
"כשיש לך חברה משלך, רגע מלחיץ זה משהו שקורה על בסיס שבועי. אם זה להעסיק עובד ראשון בקליקסמוב, או ללדת כשיש לך עובדים ואת כל הזמן צריכה להיות on top of things ולרגע לא לנוח. וזה יכול להיות עצם זה שלקחתי אתגר חדש כמו סימילארטק, ואז את אומרת לעצמך: איך אצליח עוד פעם? גם ללכת לישון, ולדעת שיש לך מלא עובדים ומשפחות שאת מפרנסת, ולקוח גדול שלך החליט לא לשלם חצי מיליון דולר, זה לחץ עצום".