רפסודיה בוהמית / צילום באדיבות פורום פילם
אם יש משהו שלמדנו מהקולנוע הוא שמסלול חייהם של כל המוזיקאים הגדולים הוא ללא ספק זהה לחלוטין. לא משנה אם אתה ריי צ'ארלס, ג'וני קאש, ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, איאן קרטיס, צ'רלי פרקר, איימי ווינהאוס, וויטני יוסטון או בילי הולידיי, התבנית די קבועה: גדלת במשפחה נטולת אמצעים, נמלטת מהשגרה בעזרת הכישרון הפנומנלי שלך ולקח זמן עד שמישהו העריך אותך באמת. אבל לאחר ההצלחה לה זכית, ההערצה שיבשה אותך, חטפת שיגעון גדלות, ברחת לסמים או לאלכוהול, הרחקת מעליך את כל מי שאוהב אותך ודבקת באלו שניצלו אותך עד שגירדת את התחתית, וכל זה בגלל שאבא שלך לא חיבק אותך מספיק בילדותך.
הדבר היחידי שלעיתים משתנה הוא סוף הסיפור. או שחולשותיך הביאו למותך, או שהצלחת לצאת מזה בעזרת מופע מושלם שהוכיח שעדיין יש לך את זה.
התוספת החדשה לחבורה הוא סולן להקת קווין פרדי מרקיורי, שהביוגרפיה הקולנועית על חייו "רפסודיה בוהמית", יצאה לבתי הקולנוע ממש עכשיו בצמוד לסיפור מוזיקלי אחר, "כוכב נולד", שעל אף שאיננו מבוסס על דמות אמיתית, הולך בדיוק באותו התלם. אבל בשונה מהלהיט בכיכובה של ליידי גאגא, נדמה שמשהו השתבש ב"רפסודיה בוהמית". אולי זה בגלל שהבמאי בריאן סינגר ("החשוד המיידי") פוטר באמצע ההפקה והוחלף בדקסטר פלטשר. אולי בגלל שנראה שחברי קווין היו מעורבים מדי בתסריט ובהפקה ודאגו שכולם יצאו ממש-ממש בסדר (מלבד דמות אחת שקיבלה על עצמה להיות האנטגוניסט שהורס הכול). אולי בגלל שהנראטיב כבר מוכר מדי. אולי כל הסיבות גם יחד. כך או אחרת, "רפסודיה בוהמית" הוא בלגן אחד גדול. הדמויות כתובות באופן קלישאתי להדהים, הדיאלוגים מרגישים כמו מתוך מחולל אוטומטי של מלודרמות מוזיקליות, כולם מדברים רק בסיסמאות פומפוזיות, משהו באיפור של מרקיורי נראה מוגזם, ורוב הסצנות מרגישות לא אמינות על אף שהן מבוססות על דברים שקרו.
ועם זאת, שלושה אלמנטים גואלים יש לסרט הזה. הראשון הוא כמובן המוזיקה המופלאה של קווין שאי אפשר להתנגד לה; השני הוא הופעתו של רמי מאלק ("מיסטר רובוט") כפרדי מרקיורי שאחרי איזה חצי סרט מפסיק לעשות חיקוי של הסולן הענק ומתחיל באמת לשחק, מוכיח שיש לו כריזמה מדהימה ולרגעים ממש מצליח לגרום לנו לחשוב שאנחנו צופים במרקיורי עצמו; ובמיוחד סיקוונס הסיום של הסרט, המשחזר את הופעת הלייב-אייד המונומנטלית של 1985. זהו ללא ספק אחד הדברים המרהיבים שהכינה לנו 2018, מסוג הסצנות שידברו עליהם בעתיד. הרגע הזה מצליח לטשטש את כל הכמעט-שעתיים המוזרות שהקדימו אותו ומצדיקות צפייה על המסך הגדול ביותר שתוכלו למצוא. מעריצי מרקיורי וקווין בטוח ייהנו מהמפגש הקולנועי עם האייקון המוזיקלי ועם מאחורי הקלעים של הקלטת השירים שעשו היסטוריה, אבל עדיין חבל שסרט שעמלו עליו מעל לעשור התגלה כעוד ביוגרפיה שגרתית ודי מקרטעת.