מירי רגב מזילה דמעה בהשמעת ההמנון באבו דאבי/ צילום: באדיבות איגוד הג'ודו
סרטון באורך 131 שניות שעלה השבוע בדף הפייסבוק הרשמי של איגוד הג'ודו הישראלי נתן תמונה די מדויקת ומביכה איפה אנחנו נמצאים. הווידיאו שבו שגיא מוקי על הפודיום, במדינה איסלמית, נראה ככה: ב-110 שניות מתוך הסרטון (84%) מתמקד הצלם בשרה מירי רגב, הטרמפיסטית לאבו דאבי, רובם בקלוזאפים; מוקי, הזוכה במדליה "ההיסטורית", מקבל 28 שניות בלונג שוט (21% מזמן הסרטון).
אי אפשר לזלזל במדליה ובהצלחות של הג'ודו הישראלי, אבל הפרופורציות בטוח אבדו בדרך לאבו דאבי וגם יצרו כמה אי דיוקים. ההקשר של אירוע במדינה איסלמית + זכייה במדליה = היסטוריה, מתרחש בעיקר במוחם של פוליטיקאים.
תחרויות גראנד פרי או גראנד סלאם בג'ודו יש כמו זבל בלוח השנה, חלק גדול מהמתחרים הטובים בוחרים שלא להגיע, ולמרות הטענה להופעה היסטורית על אדמה איסלמית - ישראל כבר הופיעה עשרות פעמים וזכתה במדליות גם במדינות איסלמיות. ואירוע של זכייה במדליה בגראנד פרי הוא אירוע שבשגרה: לישראל יש בתחרויות גראנד פרי וגראנד סלאם בג'ודו לא פחות מ-158 מדליות (כולל 30 מדליות זהב), וכל זה רק משנת 2009.
אבל כל זה לא הפריע לכולם להפוך את האירוע להיסטורי. השרה יצאה במחולות, דמעות ובראיונות, וראש הממשלה נתניהו מיהר גם הוא לציין את הזכייה ההיסטורית במדליות של הנציגים הישראליים - היסטוריה שחזרה על עצמה עשרות פעמים פעם מאז 2009. השנה בלבד זכו נציגי ישראל ב-24 מדליות בתחרויות גראנד פרי, ובגראנד פרי בחודש מארס באגדיר שבמרוקו, מדינה מוסלמית אם אינני טועה, נוגנה התקווה אחרי זכייה של תמנע נלסון-לוי. רק ששם השרה רגב לא הייתה.
הבעיה היא לא עם הפוליטיקאים, אלא עם האיגודים שבשנים האחרונות נאלצים לחפש את קרבתה של השרה. החנופה לשרה משתלמת, הם מושכים תקציבים ממנה, ובמקרה של הג'ודו זה אפילו מאפשר לעקם את הכללים עד כדי שהרשו לעצמם לצאת למדינה מוסלמית (מרוקו) ללא אבטחת שב"כ כנדרש - כי השרה בסופו של דבר תעלים עין כשמדובר באיגוד הג'ודו ומשה פונטי (ובשביל הפרוטוקול יציינו שנעשה לאיגוד שימוע).
בכל מקרה, הספורט כבר אינו הדבר החשוב. זו לא המדליה של מוקי אלא הרגע של מירי. היא בכלל נסעה עד אבו דאבי כדי להבטיח עוד רגע "היסטורי" - אירוח הגראנד פרי בתל אביב - למרות שכבר הייתה כאן אליפות אירופה לא מזמן.