1.
ספק אם שמו של ירון בלוך מוכר לציבור הרחב, שאינו חלק מהברנז'ה הכלכלית. בלוך כיהן עד לאחרונה כמנכ"ל לאומי פרטנרס, זרוע ההשקעות המאוד פעילה של בנק לאומי. "פעילה" זה אומר שעל פי החוק מותר לבנקים לרכוש עד 20% ממניות של חברות ריאליות וההשקעה הבולטת, אחת מני רבות, היא בסופרפארם. זה אומר דבר פשוט: במאבק התחרותי המתחדש בשוק הפארם, עם רכישת ניו-פארם על ידי שופרסל, ברור מהו האינטרס של לאומי. כל הערבוב הזה בין בנקאות לעסקים ריאליים מעולם לא היה בריא, ומי שחושב שהחוק שהגביל את הבנקים רק עד 20% מהמניות של חברות פתר את הבעיה, ועוד בשוק קטן כמו ישראל, טועה ומטעה.
חוק שכר הבכירים בסקטור הפיננסי החריג באופן מוזר חברות בנות של תאגידים פיננסיים כמו לאומי פרטנרס וסוכנויות ביטוח. זה אפשר לבלוך להרוויח יותר מרקפת רוסק עמינח, מנכ"לית לאומי. בשנת 2017 הייתה עלות השכר של בלוך כ-4.3 מיליון שקל, קרוב ל-360 אלף שקל בחודש. בלוך היה זה שניהל את המו"מ למכירת חברת כרטיסי האשראי לאומי קארד לקרן ורבורג פינקוס והאיץ לחתום עם הקרן כמה ימים לפי הדד-ליין הרשמי להגשת הצעות אחרונות שקבע לאומי. המכירה הייתה בהתאם לתנאים שקבעה ועדת שטרום להגברת התחרותיות בשוק הבנקאות. בלוך, שמכהן כיו"ר לאומי קארד, פרש כאמור לאחרונה מקבוצת לאומי. ההערכות הן שהוא יעבור לצד שהוא ניהל איתו מו"מ - ורבורג פינקוס, או שימשיך לכהן כיו"ר לאומי קארד או שיכהן כנציגה של ורבורג פינקוס בישראל. ייתכן שהשיהוי בהודעה הרשמית על מעברו נובע ממראית העין: גם בלוך מבין שחצייה מהירה לקרן שניהל איתה מו"מ נראית רע מאוד, גם אם היא חוקית למהדרין.
חלק מהעניין או רוב העניין הוא סביב הכסף. סביר להניח שבלוך לא יסכים לרדת מרף השכר שלו בלאומי. הוא ירצה כמובן יותר. זה טבעם של דברים. או שיקבל שכר יותר גבוה כיו"ר לאומי קארד, או שיקבל שכר יותר גבוה כנציג ורבורג פינקוס בישראל ו/או שיקבל חבילת אופציות או מניות בלאומי קארד שתתורגם להרבה כסף בעתיד.
אבל הכסף של בלוך הוא ממש לא העניין פה. העניין החשוב הוא שבלוך ממחיש עד כמה רפורמת שטרום, כצפוי, מרוקנת מתוכן. בעסקה המקורית, בלוך דאג שתהיה אופציה ללאומי לרכוש חלק קטן מלאומי קארד כדי ליצור זהות אינטרסים ושותפות בין שני הגופים. הפיקוח על הבנקים פסל זאת, אבל זה לא אומר שזהות האינטרסים לא נשמרה בדרכים אחרות. השבוע חשפה עירית אבישר, כתבת הבנקאות של "גלובס", את יחסי התן-קח הצפויים בין בנק לאומי ללאומי קארד לאחר ההפרדה. אז הנה, בקליפת אגוז, עסקת הברטר בין שני הצדדים: לאומי ימשיך לתת ללאומי קארד מימון זול, יבצע ללאומי קארד הקדמת תשלום בגין העסקאות של לקוחותיו והכי חשוב - הוא התחייב להנפיק מספר מינימלי של כרטיסי לאומי קארד (כלומר, מה שהיה הוא שיהיה. לאומי יפיץ בעיקר כרטיסי לאומי קארד בשנים הקרובות). ב"תמורה", יקבל לאומי מגבלות בהעברת מידע על לקוחות הבנק ללאומי קארד (חסם לתחרות בין שני הצדדים).
איזה יופי! כך הצדדים עושים זה לזה נעים בגב, שומרים יחדיו על האינטרסים המשותפים ומרוקנים מתוכן את המילים היפות, הדיונים המרתוניים וההצהרות המפוצצות על תחרות "לטובת הצרכן" והיסטוריה בבנקאות. לא תחרות, לא היסטוריה, רק היסטריה ודמגוגיה של פייק ניוז. ואחרי כל הפייק ניוז, יש ריל ניוז: האיש שאחראי על שמירת האינטרסים המשותפים עומד לעבור לצד הקונה כדי לשמור מקרוב שהאינטרסים המשותפים אכן יישמרו, כי כך הוא גם ישלשל לכיסו כמה שיותר כסף.
2.
רפורמת שטרום בבנקאות, שהתרסקה על קרקע המציאות ועלולה להזיק יותר מכפי שתועיל לצרכנים, אינה היחידה שזה קרה לה. קדמו לה ועדת בכר וועדת הריכוזיות. בשתיהן היה מעורב מאוד דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. הבעיה היא מאוד פשוטה: רגולטורים שמעולם לא ניהלו עסק מתקשים לנתח את ההתנהגות האנושית במשק כה קטן, את האינטרסים המשותפים, ומעדיפים לרדוף אחרי כותרות ואחרי תיאוריות יפות של תחרות יש מאין.
הנה עוד דוגמה: בשבוע שעבר פרסמה הבורסה מחקר על תוצאות ועדת הריכוזיות. קובי אברמוב, מנהל יחידת המחקר בבורסה, כותב שם בפתיח ש"מטרת החוק הייחודי, שאין לו אח ורע במדינות אחרות בעולם, הייתה להגביל מבנה פירמידלי של חבורת החזקה לשתי שכבות בלבד". כתבתי פה לא מעט על החוק הטיפשי הזה: לא רק שהוא עשה מהומה על לא מאומה, כי קיפול שכבות בתאגידים הוא עניין טכני ואיננו משפיע כהוא זה על יוקר המחיה ועל הציבור (וגם אפשר לעקוף אותו באמצעות חברות זרות), לא רק שנוצר בלבול מכוון בין ריכוזיות ענפית לבין ריכוזיות משקית (בריכוזיות ענפית יש רגולטורים שאמורים לטפל, כמו רשות ההגבלים, רשות שוק ההון, הפיקוח על הבנקים ועוד), אלא שהמחקר של אברמוב מוכיח מעל לכל ספק שהייתה לחוק תרומה שלילית. הוא משתמש במילה "פגיעה נרחבת של חוק הריכוזיות" ומתכוון למחיקה של חברות בהקשר של הכיסוי הבורסאי של המשק. בחלק מהחברות שנמחקו ונותרה פעילות בחברות האם הבורסאיות, אמנם לא נפגע הכיסוי הבורסאי של קבוצות אלה. אבל אברמוב מביא דוגמאות למצב שבו בהחלט נפגע הכיסוי הבורסאי כמו, למשל, כלל תעשיות וחברות נוספות.
כלומר, מה שקרה הוא שהחוק גרם לצמצום השקיפות לציבור בחלק מהחברות שנמחקו מהבורסה, ושקיפות היא הרי הדבר הבסיסי ביותר בכיסוי חברות. כשאין מידע, אתה בערפל - ריכוזיות של ערפילים. ויש עוד דוגמה להשפעה שלילית של חוק הריכוזיות: אתם ודאי עדים למאבק בחברת פז, בין המנכ"ל לדירקטוריון שלו. הסיבה לכך היא אחת ויחידה - חוק הריכוזיות אילץ את צדיק בינו להיפרד או מהבנק הבינלאומי או מפז ולהשאיר אחד מהשניים לשלטון מנהלים (וגם לו יש חסרונות, כמו לשלטון של בעלי שליטה). הוא החליט להיפרד מחברת הדלק. לפחות חוק הריכוזיות ייצר למדורים הכלכליים אינספור כותרות. גם זה משהו.
