רומן זדורוב / צילום: גיל יוחנן
נניח שאתם סטודנטים ללא עבר פלילי, והחלטתם להשתתף, תמורת 50 דולר, בניסוי שעוסק בטקטיקות לשיפור הזיכרון. אתם מתבקשים להעביר להורים שלכם שאלון כדי שיתארו כמה אירועים מעברכם, ולאחר מכן הנסיין מקריא לכם שניים מהם. את הראשון אתם זוכרים מיד. תאונת דרכים שהייתם מעורבים בה. אבל הסיפור השני, על פשע שביצעתם בין גיל 11 ל-14, אין לכם מושג מהיכן הגיע. ההורים כתבו שזה מה שקרה, אבל לכם אין שום זיכרון של זה.
"זה היה בסתיו", מנסים לעורר את זיכרונכם בעדינות. "גרתם אז בדירה אחרת". אתם זוכרים את הדירה, אבל לא את הפשע. הנסיין מבקש מכם לנסות עד השבוע הבא כמה מהטקטיקות לשיפור הזיכרון: לחזור לאזור שבו התרחש האירוע, לשמוע מוזיקה מאותה תקופה או לנסות לדמיין את האירוע כדי לשחזר פרטים. אם לא תיזכרו עד אז, תתבקשו לנסות שוב לקראת הפגישה השלישית עם הנסיין.
60 סטודנטים השתתפו ב-2016 במחקר כזה, הדומה למחקרים רבים שבוצעו בעבר. והתוצאות? ב-70% מהמשתתפים הוטמעו זיכרונות כוזבים של ביצוע פשעים חמורים. ייחודו של המחקר היה בכך שהוא בדק אם המשתתפים מסוגלים לספק פרטים עשירים על הזיכרון הכוזב, והם בהחלט עשו זאת.
למען הסר ספק, לאף אחד מהמשתתפים לא היה תיק פלילי ולהבדיל מהזיכרון הראשון שעלה מיד, אצל כולם ההיזכרות בפשע הייתה רק לאחר שימוש ב"טכניקות היזכרות", כך שדי בטוח שהסיפור מעולם לא קרה.
הזיכרון הכוזב לא היה זהה באיכותו לזיכרון האמיתי, ואולי זה קצת מרגיע. בכל זאת, הנבדקים דיווחו על הזיכרון האמיתי ביתר פירוט, הרגישו בטוחים בו יותר ואמרו כי הוא "חי" יותר במוחם מזיכרון-השווא.
פרשת הרצח של תאיר ראדה וההרשעה של רומן זדורוב התעוררה השבוע שוב לתחייה בעקבות האיתור של ראיות דנ"א חדשות. איננו מתיימרים לומר כאן דבר לגבי אשמתו של זדורוב - זאת יעשו המומחים לנושא, אבל ישנה שאלה אחת שעלתה לאורך המשפט שלו: האם ייתכן שהוא שוכנע להאמין שביצע את הרצח, עד שסיפק למדובב שלו תיאור של המעשה ברמת פירוט גבוהה? לפי המדע העוסק בזיכרונות-שווא, זו אפשרות שלא ניתן לשלול.
הרעיון הזה מטריד מאוד מבחינת האדם הסביר. אמנם כבר לא נהוג להרשיע אדם על-פי עדותו בלבד (וגם במקרה של זדורוב היו לכאורה ראיות נוספות), אולם עצם המחשבה שניתן לשכנע אדם בכך שביצע פשע נורא ולגרום לו להטיל ספק בחפותו היא מערערת.
"חוקרי משטרה נבהלים מהמחקרים"
לא חייבים ללכת רחוק, עד כדי אשמה בפשע. האם גם קולגות או בני זוג יכולים להאשים אותנו בעוולות שונות ולשכנע אותנו שהן אכן התרחשו? ומה עם זיכרונות-שווא שנוצרים מאליהם, כמעין תופעת לוואי של החיים, בלי שמישהו שתל אותם בנו? כאשר האמן AR Hopwood ביקש מאנשים לספר לו על זיכרונות-שווא יומיומיים כאלה, סיפר לו אחד הפונים על כך שלאורך זמן הוא האמין שלאשתו הייתה אחות שמתה מטיפול שיניים. במשך שנים הוא נמנע מלהזכיר את נושא רופא השיניים בפני אשתו, מתוך רגישות אליה, עד שהתבררה טעותו.
אם אדם הוא סך כל הסיפורים שהוא מספר לעצמו על עצמו, האם הנרטיב שלנו אמין בכלל?
החוקרת ג'וליה שאו, מ- London South Bank University, מומחית לעדויות-שווא במשפטים פליליים וממחברות המאמר בעקבות הניסוי שבו פתחנו, כותבת בספרה "The Memory Illusion" שחשדותיה מתעוררים במקרים שבהם זיכרון מופיע לפתע, אחרי שנים, או שמשולבים בו פרטים שהגיעו מאדם אחר, לאחר שכבר התגבש בלעדיהם. היא חשדנית גם ביחס לאמירות כמו "אין לי פרטים, אבל יש לי תחושה שלילית חזקה לגבי האדם/המקום/האירוע הזה" ו"זו תקופה שאין לי ממנה זיכרונות רבים, אולי הדחקתי הכול ועכשיו זה חוזר". כמו כן, כאשר שואלים שאלות מנחות ("ומה קרה אחר-כך?", "ואז נכנסת לחדר?", "מה הוא אמר אחרי זה?"), לדוגמה בחקירה או בטיפול פסיכולוגי, יש סיכוי גבוה יותר להתהוות של זיכרון-שווא.
שאו טוענת שהתרבות הפופולרית חייבת לזיגמונד פרויד את הרעיון שאנחנו יכולים להעלים ממוחנו זיכרון טראומתי במיוחד בשלמותו, אבל בפועל אלה מקרים נדירים ביותר.
"אני יכולה לעשות האקינג למוח שלך ולשתול בו זיכרון כוזב", אמרה לאחרונה שאו לקייט לנדאו מאתר Motherboard, "גורמים לאדם לדמיין את הסיטואציה שוב ושוב, ואז מנסים לבלבל אותו כך שיטעה בין זיכרון לדמיון".
אם המידע על האירוע שהתרחש מגיע ממקור אמין מבחינתנו (לדוגמה הורים, כמו בניסוי הסטודנטים, כתבה או תמונה), יהיה קל יותר לבלבל אותנו, וכך גם שילוב פרטים אמיתיים בסיפור, כמו מה לבשנו באותו יום, מה היה מזג האוויר וכדומה.
שאו פסימית מאוד לגבי אמינות הזיכרונות שלנו. "היום אני מאמינה שכל הזיכרונות שלנו כוזבים במידה. אין זיכרון אמין, רק שקרי חלקית או שקרי לגמרי", אמרה בעבר וסיפרה שחוקרי משטרה שהיא מרצה בפניהם נבהלים מאוד כשהם רואים את המחקרים הללו. "הם אומרים, 'אולי זה אני ששותל זיכרון שלילי במוחו של אדם".
"אלוהים לא היה מבסס מערכת משפט על הזיכרון האנושי"
הפסיכולוג פרופ' צ'רלס בריינרד, מאוניברסיטת קורנל, פיתח את ה"Fuzzy Trace Theory" - תיאוריה שנועדה תחילה להסביר כיצד נוצרים פגמים יומיומיים בזיכרון או בקבלת החלטות, אולם בהדרגה התברר שהיא רלוונטית מאוד למשפט הפלילי, ובריינרד החל להתמחות בכך.
כדי להבין את התיאוריה של בריינרד, יש להכיר תחילה את הגישה העדכנית במחקר לזיכרון, ולפיה זיכרונות אינם מאורגנים במוח כספריית סרטי וידיאו הניתנים לשליפה במלואם, אלא הם רצף של תמונות, וחלקם נראים יותר כייצוגים סמנטיים. אנחנו מקודדים אנשים, מקומות ואירועים באמצעות רשתות של נוירונים, ואז מקשרים בין הרשתות. לדוגמה "סבתא" יכולה להיות רשת אחת ו"חיפה" רשת אחרת. הזיכרון "כשהיינו עם סבתא בחיפה" מקשר בין שתי הרשתות ויוצר רשת גדולה יותר.
אנחנו אמנם יכולים לגלגל חלק מהאירוע במוח שלנו כמו סרט עשיר בפרטים, אבל הסרט הזה אינו נשמר במוח ככזה. בכל פעם שאנחנו שולפים את הזיכרון של סבתא בחיפה, אנחנו זוכרים פרטים מסוימים שאגורים ברשתות הללו ובקשרים ביניהן, ומשלימים פרטים אחרים מתוך יכולת הסקת המסקנות האנושית שלנו.
הרשת המחברת את סבתא עם חוף הים בחיפה חופפת במידה לרשת הקושרת את סבתא למטבח שלה בנס ציונה. לפעמים, כאשר אנחנו שולפים את הזיכרון הזה, נשלף גם חלק מהזיכרון ההוא, והפרטים מתבלבלים. מה שנשמר מחדש בזיכרון לקראת השליפה הבאה אינו בדיוק הזיכרון המקורי, אלא מעין שעטנז בין הזיכרון המקורי לאופן שבו "ניגנו" אותו לעצמנו בפעם האחרונה ששלפנו אותו.
"המחקר שלנו הראה שיש כנראה שתי דרכים שבהן אנחנו אוגרים שיירים של זיכרון", אומר בריינרד ל"גלובס". "באזור ההיפוקמפוס במוח (שנקשר היסטורית בזיכרון - ג"ו) אנחנו אוגרים פרטים, לפעמים באופן חזותי ולפעמים באופן מילולי. לעומת זאת, באזורים אחרים, כמו הפרה-פרונטלי, שקשור בחשיבה 'גבוהה' והסקת מסקנות, אנחנו זוכרים את ה'אווירה' של האירועים, את המשמעות שלהם לגבינו".
לדוגמה, כשהיינו עם סבתא בחוף הים בחיפה, היה יום נפלא ולמדנו עד כמה מהנה יכול להיות חופש. כשהיינו עם סבתא במטבח בנס ציונה, אכלנו משהו מגעיל ולמדנו לסמוך על מבוגרים פחות. כל אחד מהזיכרונות הללו הוא "שייר זיכרון" (trace), כלומר, אינו זיכרון שלם, והשיירים האלה מתנהלים ברשת המתאפיינת בקשרים חזקים, קשרים חלשים וקשרים הניתנים לשינוי.
"הזיכרון המפורט הוא זה שמאפשר לך ביומיום לדכא זיכרונות-שווא אם הם עולים בטעות. אם הפעילות המוחית שלך קישרה בטעות את סבתא לאירוע הלא נכון, זיכרון הפרטים יאמר לך, 'מה פתאום, אני זוכר בוודאות שסבתא הייתה מגישה לי חלב ולא בירה. כנראה כל זה מעולם לא קרה'. לעומת זאת, זיכרון ה'אווירה' נתון הרבה יותר למניפולציה ומוכן לקלוט הרבה יותר פרטים לא אמינים".
זיכרון האווירה נועד לאפשר לנו להסיק מסקנות מהפרט אל הכלל, ולא נורא מבחינתו אם פעולת הסקת המסקנות נעשית מסיפור שקרה למישהו אחר או מדמיון של מה שהיה יכול לקרות. הוא פחות בררן.
"הבעיה היא שהזיכרון המפורט דוהה הרבה יותר מהר מזיכרון האווירה", אומר בריינרד, "ולכן גם היכולת לדכא את זיכרונות-השווא יורדת ככל שמתרחקים מזמן האירוע".
מהדברים האלה עולה שזיכרון-שווא חייב להיות תואם באופן כלשהו לזיכרון אווירה שיש לך, וגם לכמה פרטים אמיתיים שהתרחשו. "אם יגידו לך שביצעת פשע בפקיסטן, ומעולם לא היית מחוץ לארה"ב, כנראה לא ישכנעו אותך שביצעת אותו. אבל אם אומרים שזה קרה בעיר כאן ליד, שיכולת לעבור בה, זה יהיה יותר קל".
מה היית ממליץ לאדם שעומד בפני חקירה?
בריינרד: "לא להיחקר. אני לא יודע איך זה עובד בישראל, אבל בארה"ב נאשם אינו חייב להיחקר. הסיטואציה של חקירת משטרה היא מאוד לא סימטרית. חוקר צריך לרוב מניע, אופן פעולה והזדמנות. לרוב הוא מגיע כשיש לו אחד מהם והוא מחפש את האחרים. אם הוא יודע שהפשע התרחש בחמש ואתה נשבע שהפשע קרה בשש, הוא יאמר לך, אתה בטוח שזה לא היה בחמש? מספיק שתאמר, 'לא יודע, אולי זה בכל זאת זה היה בחמש?', ויש לו הזדמנות.
"אומרים לאדם הסביר, 'אל תשקר לשוטר', ואנשים פחות מודעים מקישים מכך ששוטר לא יכול לשקר לך בחקירה. אבל זה לא נכון. שוטרים משקרים לנחקרים כל הזמן לגבי הראיות שיש להם. זה חלק מהפרוטוקול".
ומה לגבי עדות בזמן המשפט, של הנאשם או של העדים?
"גם עדות היא סיטואציה שיכולה להעלות זיכרונות-שווא. עדים מתודרכים, מרואיינים פעמים רבות לפני העדות הסופית, וגם נאמר להם להגיד את 'כל האמת'. מתברר שאם אומרים לאנשים לומר את כל האמת, כל מה שאתה זוכר', פרטי-השווא מתחילים לזרום. אם היינו אומרים להם, 'תגיד רק את מה שאתה זוכר בוודאות', הסיפור היה אחר - כך מראה המחקר".
אז מה עושים?
"אני תמיד אומר שאם אלוהים היה מתכנן מערכת משפט, הוא לא היה מבסס אותה על הזיכרון האנושי. אבל מה לעשות? ב-90% מהפשעים החמורים לא נאספות ראיות פיזיות ובמחצית מיתר המקרים הן אינן מובילות למסקנה.
אנחנו מנסים לטייב את המדע כדי ליצור פרוטוקולים של חקירה שיובילו לכמה שפחות זיכרונות שליליים".
אין דרך מדעית להבחין בין זיכרון-שווא לזיכרון אמיתי?
"יש הבדלים שניתן לראות באופן תיאור הזיכרון וגם בסקירות המוח, אבל הם סטטיסטיים. במשפט אנחנו רוצים להגיע למסקנה חד-משמעית ולא סטטיסטית".
קשה יותר להטעות ילדים
בכל זאת, היו בניסוי הסטודנטים 30% שעמדו בהכחשתם את הסיפור הכוזב. האם יש אנשים שחשופים יותר לזיכרונות-שווא ואחרים שעמידים יותר? אחד המחקרים גילה שצריכת קנאביס הופכת את הנבדקים לרגישים יותר לשתילת זיכרונות כוזבים. האם הדבר נובע מכך שהזיכרון שלהם באמת "מחורר" יותר או שהם פשוט מאמינים לסברה הפופולרית שלפיה קנאביס פוגע בזיכרון ולכן מוכנים לקבל ביתר קלות "השלמות"? קשה לומר בוודאות.
אבל לא רק צרכני קנאביס רגישים יותר. מחקר של פרופ' לארס צ'יטקה מאוניברסיטת קווין מארי בלונדון הראה שאנשים הנוטים יותר מאחרים לקבץ מילים לקבוצות ולהחיל עליהן חוקיות עלולים לטעות יותר ו"לזכור" שהייתה ברשימה מילה שלא באמת ראו. בתרבות המודרנית, האנשים הללו נחשבים "אינטליגנטים" בזכות יכולתם להגיע במהירות למסקנות, ליצור הקשרים בין פרטים ולראות במהירות דפוסים בתוך בלגן, אולם נראה שהם גם נוטים לתפוס את העולם לפי האווירה שלו יותר מאשר לפי פרטיו.
ממצא נוסף שעשוי להפתיע, מהזמן האחרון, הוא שדווקא ילדים רגישים פחות מבוגרים לזיכרונות-שווא. תיאוריית שני סוגי הזיכרונות של בריינרד עשויה להסביר זאת. "ילדים עוד לא פיתחו את החוקים והכללים", הוא אומר, "הם עדיין לומדים וקולטים את הפרטים כדי שיוכלו להכליל מהם בהמשך. כך, למשל, ילד ייטה פחות לזכור בטעות שנהג המונית היה גבר ולא אישה, כי אין לו בכלל סטריאוטיפ לגבי נהגי מוניות, שלפיו לרוב הם גברים".
אנשים ששמים לב יותר לפרטים ייטו פחות לזיכרונות-שווא?
"יש אנשים ששמים לב יותר לפרטים וסביר שזה יעזור להם, אבל יש אנשים שאמנם זוכרים פרטים אבל נותנים המון כוח לזיכרון האווירה. לדוגמה, אנשים שפתוחים יותר לרעיונות קונספירטיביים, מאמינים בחייזרים או גלגול נשמות, וכך גם אנשים קיצונים מבחינה פוליטית. הם מתחברים לאווירה ופחות מחפשים תמיכה מהמציאות. והנה, עכשיו המדינה מלאה בכל מיני תומכי טראמפ שמאמינים בכל מיני דברים שלא קרו".
שדה המוקשים של Me Too#: לחוקרי זיכרונות-שווא יש עצות למתלוננות
בשנים האחרונות, חוקרי זיכרונות-שווא נכנסים בזהירות ובעדינות לשדה המוקשים של תנועת #MeToo. המחקר בתחום הזה אינו בהכרח האויב של המתלוננות, ואולי אף להיפך.
"טראומה מקבעת זיכרון, יש אפילו מחלה שנובעת מכך, תסמונת פוסט-טראומתית, שבה אנשים רוצים לשכוח ולא מצליחים", אומר פרופ' צ'רלס בריינרד. "בתסמונת פוסט-טראומטית אנשים לא זוכרים אווירה בלבד, הם בהחלט זוכרים פרטים. את הפרטים המשמעותיים לטראומה הם זוכרים היטב. הבעיה היא שבעקבות טראומה יש ירידה בזיכרון לפרטים פריפריאליים ועלייה בזיכרון של פרטים מרכזיים, כלומר, המתלוננת או המתלונן בהחלט יזכרו מה עשו להם, מי עשה להם, פרטים לגבי התוקף (הבעת פנים, לבוש, ריח) וכיצד הרגישו, אבל יזכרו פחות באיזה יום בדיוק זה היה, באיזה חדר, עם מי הגיעו לשם וכדומה".
פרופ' ג'וליה שאו ציינה בעבר שמאחר שכמעט כל הנשים מוטרדות במהלך חייהן ואינן נוטות להתלונן מיד, חשוב לפתח שיטת תיעוד שתשמר את הזיכרון הנכון ביותר ובר ההוכחה ביותר.
בהרצאת TedX, שאו מציעה לנשים לנקוט שלוש פעולות: ראשית, לתעד לעצמך מה שקרה במהירות האפשרית, לפני ששוחחת עם מישהו נוסף שעלול להוסיף פרטים 'מזהמים'. שנית, לתעד את הזיכרון באופן שכולל חתימת זמן - מחשב וטלפון עדיפים על נייר. שלישית, להכין רשימת מכולת של פרטים: מה בדיוק התרחש, מי היה שם, מתי בדיוק זה קרה והיכן, למי סיפרת, איך הרגשת תוך כדי (כן, זה חשוב, אבל לא הדבר הכי חשוב) והאם יש ראיות חיצוניות.
בימים אלה מקימה שאו אתר שמטרתו לדובב את המתלוננת באופן אנונימי באופן שיפשר את הזיכרון אבל בלי לשתול רעיונות-שווא. העדות מקבלת חותמת זמן, ואחר-כך, המתלוננת יכולה להפוך את העדות ללא-אנונימית, בהתאם להחלטתה.
האם קיבוע הזיכרון באמצעות תיעוד מיידי מפורט כזה עלול להחמיר את הטראומה? זו כבר שאלה לחוקרי תסמונת פוסט-טראומטית.