איכות השירותים העירוניים תלויה בפוליטיקה ובממשלה
מערכת חינוך איכותית, תשתיות ראויות, ניקיון ברחוב וניקיון כפיים, פחות מגדלים ויותר משאבים לתחבורה הציבורית - כל אלה ועוד כיכבו בשבועות האחרונים במערכת הבחירות לרשויות המקומיות. ואכן, לחברות וחברי מועצה ברשות מקומית, ובעיקר לראשי רשויות מקומיות יש השפעה ועוצמה, וביכולתם להוביל לשינוי אמיתי ולשיפור משמעותי בחיי התושבים, במידה והם אכן מחויבים לכך.
אלא שיכולת זו נכונה בעיקר ברשויות גדולות בעלות תקציב גדול. עם כל הרצון הטוב, גם ראש עיר מחויב במיוחד אינו יכול לברוא יש מאין: משאביו מוגבלים כגודל התקציב העומד לרשותו, כאשר ברשויות שאינן נמנות על הרשויות החזקות ביותר, תלויים משאבים אלו באופן משמעותי בתקציב הממשלתי ונגזרים במידה רבה מסדרי העדיפות שלה.
שני סוגים של תקציב מועברים מהממשלה לשלטון המקומי: תקצוב לשירותים חברתיים, בעיקר לחינוך ולרווחה ("השתתפות מיועדת") וכן תמיכה ממשלתית ("מענקי איזון"). מחקר של מרכז אדוה בדק את גובה ההשתתפות הממשלתית ברשויות המקומיות על פני שני עשורים. בחישוב המביא לידי ביטוי את גודל האוכלוסייה ביישובים, מתגלה כי ההתנחלויות מעבר לקו הירוק מובילות בדירוג התקציב לנפש. ליתר דיוק, מדובר על ההתנחלויות הלא-חרדיות, כאשר דווקא אלה החרדיות - עמנואל, בית"ר עילית ומודיעין עילית, משתרכות מאחור.
בבחינת גובה ההשתתפות הממשלתית, הן בהשתתפות מיועדת והן במענקי איזון, ההתנחלויות הלא-חרדיות עוקפות את עיירות הפיתוח ואת היישובים הערביים. ההובלה של ההתנחלויות הלא-חרדיות בגובה ההשתתפות הממשלתית היא סלע איתן בספרי התקציב: ב-1997, שנת תחילת המחקר, נהנו תושביהן מהשתתפות מיועדת של 2,119 שקל לנפש בממוצע, לעומת 1,777 שקל בעיירות הפיתוח, 1,311 שקל ביישובים הערביים, 1,259 שקל בערים המבוססות ("פורום ה-15") ו-780 שקל בלבד בהתנחלויות החרדיות.
על פני 20 השנים חלו תזוזות בחלקם של היישובים השונים, אולם לכל אורך התקופה התקציבים הגבוהים ביותר הופנו להתנחלויות הלא-חרדיות.
ראוי לציין את הגידול בהשתתפות הממשלתית ביישובים הערביים: בשנת 2016 קיבלו היישובים האלה, בממוצע, השתתפות ממשלתית מיועדת בסך של 2,722 שקל לנפש ועקפו את עיירות הפיתוח, שנהנו מהשתתפות מיועדת בסך 2,220 שקל לנפש. את הטבלה מובילות ההתנחלויות 'האידיאולוגיות' שמעבר לקו הירוק עם השתתפות מיועדת בסך 3,248 שקל לנפש בשנת 2016.
תמונה זהה מתקבלת גם בכל הנוגע למענקי האיזון, שניתנים מלכתחילה רק ליישובים שהכנסתם העצמית נמוכה. תקציבים אלו קוצצו באופן ניכר בעשורים האחרונים לכל הרשויות המקומיות, אך מעניינת במיוחד ההשוואה בין ההתנחלויות החרדיות לבין אלו הלא-חרדיות: מסכום דומה - 2,516 שקל לנפש בממוצע ו-2,620 שקל בהתאמה בשנת 1997 - פחת המענק שהועבר להתנחלויות החרדיות ל-701 שקל בלבד לעומת 1,025 שקל בהתנחלויות 'האידיאולוגיות', אשר ממשיכות בעקביות להוביל את הטבלה. עיירות הפיתוח ניצבות בתחתית, כאשר בשנת 2016 הסתפקו במענקי איזון בגובה של 660 שקל לנפש בלבד.
כאמור, גובה ההשתתפות הממשלתית מכתיב באופן משמעותי את יכולתם של הנבחרים לעמוד בהבטחותיהם לספק ולשפר את רמת השירותים העירוניים לתושבים. בעוד שבערים ובמועצות החזקות יכולה הרשות להסתמן באופן משמעותי על הכנסות עצמיות, מארנונה בעיקר, הרי שביישובים החלשים יותר, ההשתתפות הממשלתית במימון השירותים המקומיים היא קריטית, ובלעדיה לרשות המקומית אין יכולת לספק חלק מהשירותים כמעט בכלל.
גובה ההשתתפות הממשלתית ברשויות המקומיות גוזר בסופו של דבר את איכות השירותים הניתנים לתושבים. כפי שמראה המחקר, הודות להשתתפות הממשלתית הגבוהה, נהנו תושבי ההתנחלויות הלא חרדיות מההוצאה המוניציפלית לנפש הגבוהה במדינה: 7,997 שקל ב-2016, גבוה אפילו מההוצאה הממוצעת בערים החזקות בישראל (""פורום ה-15") שעמדה על 7,834 שקל וגבוה כמובן גם מההוצאה המוניציפלית לנפש בעיירות הפיתוח (7,206 שקל), ביישובים הערביים (5,700 שקל) ובהתנחלויות החרדיות (3,868 שקל).
בשורה התחתונה, גם אם ביום הבחירות נבחרה ביישוב שלכם הנהגה מקומית לתפארת, הפועלת באמת ובתמים בהתאם לשיקולים החברתיים של התושבים שבחרו אותה, לכוח שהופקד בידיה יש תקרה תקציבית מבטון. זו מוכתבת בעיקר מגיאוגרפיה ומסדר יום שנקבע בשולחנות הממשלה, משיקולים אחרים לגמרי.
■ הופמן-דישון הוא חוקר במרכז אדוה; אתי קונור-אטיאס היא רכזת המחקר במרכז.
