מפגש הזדהות במנהטן בעקבות הפיגוע בפיטסבורג / צילום: רויטרס - Andrew Kelly
את החודש הרביעי המלא של נשיאותו, דונלד טראמפ פתח בגט כריתות. באחד ביוני 2017 הוא הסתלק מהסכמי פריז על איכות הסביבה. הוא ותומכיו התענגו על חד-צדדיותו של המהלך ועל ההזדמנות לירוק בפרצופן של "האליטות הגלובליסטיות". הוא השמיע אז משפט, שבקע אל נכון ממעיהם הגסים של אנשי הימין השמרני הנוקשה, שונאי הגלובליזם. "אני נבחרתי כדי לייצג את אזרחי פיטסבורג, לא את פריז", אמר הנשיא, לקול תשואות המוזמנים על כר הדשא של הבית הלבן.
פיטסבורג היא בירת התעשייה ההיסטורית של פנסילווניה, אבן שואבת של מכרות פחם ושל מפעלי פלדה. פנסילווניה הצביעה בעד טראמפ, בהפרש קטן של 45 אלף מתוך כמעט שישה מיליון. פיטסבורג, למען האמת, העדיפה את קלינטון, ברוב עצום של 75%.
ראש עיריית פיטסבורג מיהר למחות על השימוש שטראמפ עשה בעירו. "פיטסבורג מתייצבת לצד העולם", צייץ ביל פדוטו, "ותעמוד בהסכמי האקלים".
בסוף אוקטובר 2018 חזרו הנשיא וראש העיר ונתקלו זה בזה בסמטה ללא מוצא. פיטסבורג ליקקה את פצעי הפוגרום בבית הכנסת "עץ חיים" - והנשיא רצה לסור לביקור ניחומים. פדוטו ביקש שלא יבוא, לא עכשיו, ולמען האמת גם לא אחר כך. הוא (לא-יהודי), ורבים מיהודי פיטסבורג, החזיקו את טראמפ אחראי אם לא למעשה עצמו, כי אז לאווירה שהניבה אותו. תושבי פיטסבורג אינם מאמינים כי האיש שהודיע לעולם כולו שהוא מייצג אותם, "לא את פריז", אומנם מייצג אותם. אדרבא, בעיניהם הוא מייצג כמעט כל מה שאינו מייצג אותם.
ואז נפתחת הדלת, והשר לענייני תפוצות נכנס לפיטסבורג, שלוב זרוע עם שגריר ישראל בוושינגטון. הם שם כדי לנחם את יהודי פיטסבורג על מה שהתרחש ב... נו... איך קוראים לו... מועדון חברים.. אתם יודעים, המקום ההוא שבו ירו על... נו... מה הם עשו כשירו בהם... לא חשוב...
מה עושה שר התפוצות בתפוצת מערב פנסילווניה? פוליטית, הוא מייצג כל מה שרוב יהודי פיטסבורג מתעבים בימים האלה: לאומנות, כפייה דתית, בוז לדמוקרטיה הליברלית ולערכיה, איבה לאינדיבידואליזם, התנגדות לאוניברסליזם. יתר על כן, הוא מופיע שם כדי להתערב בענייניה הפנימיים של ארה"ב, ולהגן על נשיאה השנוי במחלוקת ערב בחירות גורליות.
שר התפוצות והשגריר שלצידו מייצגים את הימין הקיצוני של ישראל, שהוא לצנינים בעיני רוב היהודים בארה"ב. מאחר שישראל אינה עומדת במרכז חייהם, הם אינם נוטים להתערב בפוליטיקה שלה. אבל זה התחיל להשתנות בסוף אוקטובר, כאשר נציגי ישראל החליטו להתערב בפוליטיקה של יהודי אמריקה.
אדומה היא המדינה
ישראל היא כיום "מדינה אדומה" לכל דבר. אדום במשוואה הזו אינו האדום ההיסטורי, המציין שמאל, אלא אדום בן-זמננו, המציין רפובליקאים. ארה"ב מתחלקת למדינות אדומות, למדינות כחולות (דמוקרטיות) ולמדינות סגולות (הפוסחות על שתי הסעיפים). ישראל, על-פי כל הסימנים, הייתה מצביעה בעד טראמפ ברוב מוחץ. סקרים תקופתיים, כמו אלה של מרכז Pew (פיו) לחקר דעת הקהל מראים שהפופולריות של טראמפ בישראל גבוהה כמעט מזו של כל ארץ אחרת - ושל רוב מדינות ארה"ב.
זו כמובן זכותם של הישראלים. רובם אסירי תודה לטראמפ על ירושלים, על חידוש הסנקציות נגד איראן, על סטירות הלחי התקופתיות לפלסטינים, על השפלת טורקיה, על הבוז שהוא רוחש לאירופה. ישראל חופשית להגן על האינטרסים שלה על-פי הבנת ממשלתה הנבחרת. אבל גם יהודי אמריקה חופשיים להגן על האינטרסים שלהם על-פי הבנתם.
ההיסטוריה המוכחת של נטיותיהם הפוליטיות מראה שהם ליברלים, החרדים לזכויות הפרט, לחופש הדת, לפלורליזם ולסובלנות; והם אינם מאמצים אל חיקם אוטומטית כל מי שמביעים אהדה לישראל, מפני שבין מביעי האהדה יש הרבה אנשי ימין דתי ולא-דתי, המתנגדים לערכיהם של יהודי אמריקה.
ישראלים חושבים שיהודי התפוצות צריכים לתמוך בהם ללא סייג, מפני שרק הם, הישראלים, רשאים לקבל החלטות הנוגעות לגורלם. אבל ממשלת ישראל הנוכחית אינה מעניקה את ההנחה הזו ליהודים עצמם. היא מתערבת בענייניהם, נוזפת בהם, מתייצבת לימין הנשיא נגד רובם, ומעניקה אגב כך פטורים מאנטישמיות לאנשים הנגועים בה, או לפחות מוקפים בחברים הנגועים בה.
תפנית גזענית ופופוליסטית
אני אינני טוען שישראל צריכה לתמוך בגלוי בביקורת של יהודי ארה"ב על טראמפ ועל בעלי בריתו. זה יהיה לא חכם ולא מועיל. אבל ישראל צריכה לנהוג ענווה, ולהרכין ראש, כאשר יהודי אמריקה מדברים על חרדתם מפני תפנית גזענית ופופוליסטית בפוליטיקה האמריקאית, הניזונה במישרים מסגנונו של הנשיא ומהתבטאויותיו.
רק רבע הבוחרים היהודים בארה"ב תמכו בטראמפ ב-2016 (על-פי סקרי-יציאה מן הקלפיות, שכמובן תמיד אפשר לכפור בדיוקם). יהודי ארה"ב מצביעים ברוב מוחץ לטובת מועמדים דמוקרטיים וליברליים זה תשעים שנה ויותר. אם ישראלים מצפים שיהודי אמריקה יכבדו את העדפותיהם בעניינים של חיים-ומוות, הם חייבים אותו כבוד עצמו ליהודים. סדרי היום של היהודים, העדפותיהם הפוליטיות, ערכיהם, הנורמות החברתיות והתרבותיות שלהם מחייבים את ישראל לכל הפחות להנמיך את קולה, ואולי גם את עיניה, ולהימנע מהטפות מוסר בנוסח שר התפוצות והשגריר בוושינגטון.
תהום רעיונית נפערת והולכת בין ישראל ליהודי אמריקה. עניינה של ישראל הוא למנוע את התרחבותה. התנהגות נציגיה בפיטסבורג אולי תיזכר יום אחד כציון דרך היסטורי בתהליך ההתרחקות. זה היה כל-כך מיותר, תוצאה של אטימות ושל יהירות. ממשלה הפוטרת את עצמה מניואנסים ומלשון המעטה נידונה לשלם מחירים תקופתיים.
הרשימה הזו נכתבה ביום ג' לפנות בוקר, לפני שנודעו תוצאות הבחירות של אמצע-הקדנציה בארה"ב.