ג'ונה היל / צילום: רויטרס Carlo Allegri
ג'ונה היל כתב וביים את אחד הסרטים הטובים של השנה. רגע, תנו לי לעשות את זה במקומכם: ג'ונה היל?! כן, ג'ונה היל. אני יכול להקדיש את 2,000 המילים הבאות לכל הסיבות שבגללן לא הוגן (ואפילו לא מנומס) להיות מופתעים מאיכותו של סרט הביכורים של היל. הרי היל (34), שטבל לראשונה באור הזרקורים בזכות הדמות הקומית המתחכמת שגילם בשנת 2007 בסרט "סופרבאד", מיצב את עצמו מחדש בן רגע כשחקן אופי מבריק עוד בשנות העשרים לחייו, תחת שרביטם של כמה במאים דגולים.
יכולתי להיעזר ב-IMDb כדי לאזכר את שיתופי הפעולה שלו עם (בין היתר) ג'אד אפטאו ("בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי"), בנט מילר ("מאניבול"), קוונטין טרנטינו ("ג'אנגו ללא מעצורים"), מרטין סקורסזה ("הזאב מוול סטריט") והאחים כהן ("יחי הקיסר!") - שיתופי פעולה שאותם כינה היל "בית הספר הכי טוב בעולם לקולנוע". יכולתי להזכיר לכם שהיל זכה בשתי מועמדויות לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה, אחת בזכות תפקידו כבן טיפוחיו של בראד פיט ב"מאניבול" והאחרת בזכות תפקידו כיועצו חובב הסמים של ליאונרדו דקפריו ב"הזאב מוול סטריט". אבל אין לי שום כוונה לעשות את כל זה.
יכולתי לשטוח בפניכם את כל הפרטים האלה, ובכל זאת הייתם מסתכלים עליי באותו מבט: ג'ונה היל באמת כתב וביים את אחד הסרטים הטובים של השנה? וזה בסדר. ככה נראטיבים מתפתחים - לפעמים בצדק ולפעמים שלא בצדק. והעובדה שכל זה קורה עכשיו היא עניין די מטורף אפילו מבחינתו של היל.
השעה שעת אחר צהריים בניו יורק, ואנחנו נפגשים במשרדים רחבי הידיים של A24, אולפן הבוטיק החתום על סרטו החדש של היל. הוא לובש חולצה לבנה נאה ומכנסיים שחורים - לבוש שמרני למדי (ולקראת סוף הכתבה גם תבינו את ההקשר) - והוא חסר מנוחה כמו אב טרי שממתין בכניסה לחדר היולדות. "Mid90s" זה עתה זכה להקרנת בכורה בפסטיבל הסרטים של טורונטו, שהתקיים בספטמבר, שם זכה לביקורות חיוביות בתכלית, כך ש-A24 מאפשרים להיל לחזור אליו לכמה טאצ'ים אחרונים, כראוי ליוצר הנחשב שהוא עתיד כמדומה להיות.
"תענוג", קורן היל ולוגם מן המים המינרליים שלו. "אני אוהב להיות בעולם הזה. יכולתי להמשיך לערוך אותו עוד חמש שנים".
לפעמים אתה מראיין אנשים מעולם הקולנוע וברור שגם אם הסרט שהם מקדמים אכן מוצא חן בעיניהם, הם פשוט באו לעבוד, מצוידים בסיפורים ארוזים היטב ובמשפטים מוכנים לציטוט, ובקרוב ימשיכו לאובייקט הנוצץ הבא. לא זה הרושם שמתעורר מול היל. נראה שהעבודה על "Mid90s" חלחלה לו לתוך העצמות (והותירה חותם גם על העור. על הזרוע יש לו עכשיו קעקוע של המילים "Strong Baby" לצד תינוק עם משקולת, קריצה לאחת הסצנות המצחיקות ביותר בסרט).
והוא אומר שהוא רוצה רק לעשות דברים כאלה. "אני רוצה לעשות דברים מהלב", הוא מסביר. "זה הדבר היחיד שחשוב לי, לעשות דברים. אם יש תפקיד מעולה, זה יהיה מזל לקבל תפקיד מעולה. אם יהיה לי המזל לכתוב ולביים עוד סרט משמעותי, מבחינתי... אני רוצה לעשות דברים עם אנשים שאני אוהב".
"חייב להודות לדמיין שאזל"
הצהרה גלוית לב כזו הייתה עשויה להניע את סת', הדמות שגילם היל ב"סופרבד", לדפוק את הראש בארונית. אבל אחרי כמה דקות בחברתו של היל, ברור שהגרסה הזו שלו קרובה יותר לדמותו האמיתית. בשיחה הוא מודע לעצמו, רגיש ופתוח. הוא מתרגש. הוא אוהב. מי שציפה למכונת פאנצ'ליינים עוקצנית צפוי להתאכזב.
"יש בג'ונה מין פתיחות כזו", אומרת חברתו הטובה אמה סטון, ששיחקה לצדו ב"סופרבאד" לפני 11 שנה ושבה לשחק לצדו באחרונה ב"מטורף" הסוריאליסטית של נטפליקס. "תמיד הרגשתי כל-כך אוהבת ומחוברת איתו, כי כל פעם שאנחנו מדברים זה פשוט הכי פתוח ומתוק - איך שהוא מתבטא. זו איכות שאני אוהבת באנשים, והיא איכות נדירה. ראיתי אותו בכל מה שהוא עשה והוא תמיד מעיף לי את השכל. ג'ונה מצחיק נורא, אבל בעיניי הוא גם שובר לב. אני באמת חושבת שהוא גאון".
סרטו החדש של היל עוסק לכאורה בקבוצה קטנה של סקייטרים בני עשרה בלוס אנג'לס, אלא שהגלישה על הסקייטבורד היא רק נקודת המוצא. הסרט, שעלילתו מתרחשת בטרם המילניום החדש, כפי ששמו מלמד - לפני האייפון ולפני שכולם התחילו להיכנס זה בזה במדיה החברתית - עוסק למעשה בבחינה עמוקה ומורכבת באמת של ההתבגרות הגברית, על כל חדוותה ורעילותה. הוא חב לא מעט ל"Kids" המחוספס של הבמאי לארי קלארק והתסריטאי הרמוני קורין, שעסק בבני עשרה בניו יורק (ההומאז' אינו מקרי - קורין מופיע בסרט בתפקיד אורח). "Mid90s" אינו קודר כמו "Kids", אבל גם אינו מייפה את סצנת הסקייטרים כאילו מדובר בפרסומת. הסרט של היל מדבר על עידן שבו הייתה זו פעילות שוליים קשוחה ועצמאית, בלתי חוקית במקומות מסוימים, ובהחלט לא חביבה על כל ההורים.
במרכז הסרט עומד סיפורו של סטיבי (סאני סולג'יק), נער קטן גוף, בן לאם יחידנית (קתרין ווטרסון) עם אח גדול ומציק (לוקס הדג'ס), שמוצא נחמה בקרב קבוצת סקייטרים מקומית. רוח המרד של הסצנה משכרת אותו - ולפעמים הוא גם סתם משתכר. הילדים שותים, מעשנים, אומרים דברים איומים על נשים ועושים טעויות מטומטמות. לפעמים "Mid90s" מעורר צחוק רם, לפעמים הוא קשה לצפייה, אבל הוא מפליא ללכוד את השיממון המפתה של הבילוי הזכרי המשותף. תמצית מדויקת בת 82 דקות.
היל הסתובב עם הסרט בראש כבר שנים. הוא מיודד עם הבמאי ספייק ג'ונז, ובמשך זמן מה התעסק עם התסריט, שוחח על הפרויקט עם ג'ונז וצר את הרעיון מחדש (במקור, סיפורה של החבורה היה פלאשבק). עבודת הבימוי קרצה לו, אבל הוא לא אזר עוז לעסוק בה עד שראה יחד עם ג'ונז ובנט מילר (שביים אותו ב"מאניבול") את "וויפלאש" של הבמאי דמיין שאזל, שהיה אז בן 29. ברגע שהבזיק על המסך שמו של שאזל, סיפר היל, "בנט הסתובב אליי ואמר, 'הבחור הזה צעיר ממך... כדאי שתתחיל לזוז'".
היל מחייך. "וזה מה שהכניס אותי להילוך. אני חייב להודות לדמיין שאזל אם ניפגש פעם".
הרו"ח של גאנס אנד רוזס
היל נולד וגדל בלוס אנג'לס, בן למשפחה שהייתה קרובה לתעשיית הבידור, אבל לא משוקעת בה ממש. אחד הפרטים הביוגרפיים המצוטטים לא מעט לגביו הוא שאביו, ריצ'רד פלדשטיין, היה בין היתר רואה החשבון של גאנס אנד רוזס. היל ממהר להתריע: לא מדובר בעובדה אקזוטית. "אבא שלי אמר שבלוס אנג'לס, גם אם אתה רופא שיניים, אתה רופא השיניים של...".
אמו של היל, שרון לין צ'לקין, עבדה זמן מה כמעצבת תלבושות ובתפקידים אחרים על הסט. אחותו הקטנה, ביני פלדשטיין, היא שחקנית שגילמה את חברתה הטובה של סירשה רונן ב"ליידי בירד" ("מזל שאני יודע לביים, כי ברגע שהעולם יגלה אותה, כבר לא יהיה מה לעשות איתי", אמר עליה היל). אחיו הגדול, ג'ורדן פלדשטיין, היה המנהל של להקת מארון 5, וסייע לפריצתה העולמית. ג'ורדן מת במפתיע מהתקף לב בשנה שעברה, בגיל 40: "אני אוהב אותו ומתגעגע אליו נורא. זה באמת כל מה שאני עומד לומר בעניין", אומר עליו היל. אותו ניסוח כבר הופיע בראיון אחר שלו בעבר, וזה הנושא היחיד שהוא מסרב לדבר עליו.
כמו גיבור סרטו, סטיבי, היל נמשך בילדותו לעולם הסקייטבורדים - הוא אומר שהיה נלהב, אבל "לא ממש טוב בזה". ואף על פי כן, "זה נכנס לחיים שלי בדיוק כשהייתי צריך את זה", הוא אומר. "זאת הייתה קבוצה של אאוטסיידרים שמצאו זה את זה".
"Mid90s" עמוס פרטים תקופתיים מדויקים להפליא והופעות אורח שיניחו אפילו את דעתו של קהל הגולשים, שאינו נוטה להתרשם בקלות. פס הקול פשוט מדהים - אני מקשיב ל-Pharcyde בלי הפסקה מאז שראיתי את הסרט (למוזיקה תרמו גם המוזיקאים זוכי האוסקר טרנט רזנור ואטיקוס רוס). אבל מה שבולט לעין מיד הוא הקאסט. היל פנה לגולשים אמיתיים, שניסיונם במשחק היה מוגבל אם בכלל, והוציא מכולם הופעות מרגשות (לצדם מופיעים כמה שחקנים מקצועיים כמו הדג'ס, לדוגמה, שכבר היה מועמד לאוסקר על תפקידו ב"מנצ'סטר ליד הים").
היל חיפש אותם בפארקים של סקייטרים - ושם מצא את סולג'יק, שלמרבה השעשוע, נדרש לגלוש גרוע מכפי שהוא גולש ברגיל כדי לגלם את סטיבי, שחדש בתחום. בהתחשב בגילם הצעיר ובניסיונם הדל, אומר היל, לחיבור ביניהם נודעה חשיבות מיוחדת. הוא נזכר ב"סופרבאד", אז היה הוא עצמו שחקן מתחיל שבמתחילים. "עכשיו אני הזקן בחבורה", הוא צוחק. "כמו האבא. כולם יושבים לאכול צהריים ויורדים אחד על השני, זה פשוט כיף".
יום אחד ראה היל כי אחד הגולשים/שחקנים שלו, אולאן פרנט, מביט בריכוז במשהו שהיה מתחת לשולחן. "הסתכלתי למטה וראיתי שמתחת לשולחן הוא מחזיק את התסריט המקומט שלו ועובד כמו מטורף", אומר היל. "יצאתי ובכיתי. כל-כך התרגשתי. הוא עבד כל-כך קשה".
"ג'ונה שחקן מדהים, והוא מסביר לך מנקודת מבט של שחקן", אומר סולג'יק, ששיחק בתפקיד משמעותי אחד (ב"להרוג אייל קדוש" של יורגוס לנתימוס) לפני שקיבל על עצמו תפקיד שבו הוא מופיע מול המצלמה פחות או יותר במשך הסרט כולו. "הוא גם ניגש אליי ממש כמו חבר. הוא עשה שיהיה לי ולכל הקאסט ממש נוח פשוט לתת הכול".
החברה הטובה אמה סרטון
"Mid90s" זורם ומלא חיים עד כדי כך, שלפעמים נדמה שהוא מאולתר, אבל כמעט הכול כבר הופיע בתסריט שכתב היל. זה דבר פרדוקסלי, שהבמאי והצוות עובדים כמו מטורפים כדי ליצור סרט שייראה כאילו צולם כלאחר יד. "נטורליזם זה המון עבודה אם הוא לא נטורליזם", מסביר היל.
באמצע הסרט מופיעה סצנה שמבהירה את גודל ההישג. סטיבי והצוות מגיעים למגרש מקומי הומה גולשים בפעולה והומלסים בשוליים. יש אינטראקציה נוגעת ללב בין הקבוצה של סטיבי להומלס (שמגלם הראפר דל דה פאנקי הומוסאפיין), אבל הדבר המדהים ביותר בסצנה הוא שפע ההתרחשויות המקבילות - אלף דברים קורים סביב-סביב בבת אחת, והסצנה אופפת אותך כאילו נכנסת לעולם הגלישה הממשי. היל אומר שאחד ממקורות ההשראה לרגע הזה היה הזמן שבילה לצד סקורסזה בצילומי "הזאב מוול סטריט", שם ראה כיצד הבמאי בן ה-75 והצלם שלו, רודריגו פרייטו, עמלים על הסצנות המורכבות והמתוזמרות למופת. "אתה עובד כל-כך הרבה כדי להעמיד את זה, שכשהשחקנים מגיעים הם אפילו לא יודעים שיש סרט", אומר היל. ב"זאב", הוא אומר, "הייתי נכנס עם ליאו (דקפריו) והיינו מצלמים. אבל רודריגו ומרטי הם אלה שכבר עשו את העבודה".
כך עובד גם היל, אומר אלי בוש, מפיק "Mid90s". "לג'ונה יש מוסר עבודה מטורף", אומר בוש. "הוא בא לעבוד, הוא דופק שעון. הוא השקיע הרבה זמן במין בית ספר לקולנוע ויש לו המון כבוד למלאכה ולגיבורים שלה. הוא בא לעבוד".
האם היל מתכנן להפסיק לשחק ולהתמקד בבימוי? היל אומר שהמשחק עדיין עומד על הפרק - הוא רק צריך סיבה טובה. וכשמדובר ב"מטורף", הסדרה הקומית האפלה של נטפליקס, שהוא ואמה סטון מגלמים בה צמד נפשות מעורערות המחפשות שלווה בניסוי פרמצבטי רדיקלי, הסיבה הייתה פשוטה: הוא רצה לעבוד שוב לצד חברתו הטובה. "האמת, שפשוט בה לי לשרוץ איתה", אומר היל. "שנינו כל-כך עסוקים, בקושי יוצא לנו להיפגש. אז אמרתי, 'טוב, מגניב, זה אומר לעבוד עם אמה? מעולה'".
השניים לא עבדו יחד מאז "סופרבאד" - סרטה הראשון של סטון - ואחד התענוגות המשונים (הרבים) הגלומים ב"מטורף" הוא לראות את הדרך הארוכה שעשו סת' וג'ולס מאז הימים שבהם למדו כלכלת בית. להיל וסטון יש ביחד ארבע מועמדויות לאוסקר ברזומה, ולפני שנתיים זכתה סטון באוסקר לשחקנית הטובה ביותר בזכות תפקידה ב"לה לה לנד" - שאותו ביים, מטבע הדברים, שאזל, האיש שנתן להיל השראה לביים את "Mid90s". מושלם. "היא מדהימה," אומר היל. "לראות איך היא פורחת כשחקנית", הוא נד בראשו.
"עשיתי סיבוב על הבדיחה"
לפני סיום, פטור בלא כלום אי אפשר: חייבים להתייחס לתפקידו הנוסף של היל כמומחה לסטייל. בעידן האינסטגרם הוא הפך למעין דוגמה ומופת של קוליות לא מודעת לעצמה הודות לשילוב בין בגדי רחוב סופר-מעודכנים לטאצ'ים אישיים מיוחדים במינם. להיות לבוש כמו ג'ונה היל פירושו להיות מוכן לכל דבר בכל רגע. בשנים האחרונות, מעריצים מתקבצים בברוקלין כדי לחגוג את "יום ג'ונה היל". בקיץ האחרון, היל עצמו אפילו בא לחגוג איתם (שעה לפני הזמן, למרבה המבוכה). האינטרנט מלא תמונות ומחוות לייחודו האופנתי: מעיל חום ארוך, טאי-דאי, חולצות כדורגל ורומן קצר עם שיער ורוד. נראה שהוא רווה עונג מתשומת הלב. "זה ממש מחמיא, כי אני באמת אוהב אופנה וסגנון זה באמת דבר שמעסיק אותי", הוא אומר. "זה מדהים, שמכירים בסגנון שלך. זה הרי עניין נורא אישי".
לפעמים הוא משתעשע בכוונה - כמו שעשה עם הגופייה של הפניקס סאנס, שאותה הכניס למכנסיים (למרבה הגיחוך) לפני שיצא לטייל. תמונות של היל מחייך בתלבושת המשונה למראה הפכו לוויראליות בן רגע. "ניסיתי להצחיק את אחותי", הוא אומר עכשיו. "הסתכלתי במראה וחשבתי, 'זה ענק. אני עם נעליים חגיגיות, מכנסיים מחויטים וחולצת כדורסל'. ידעתי שהפפראצי יצלמו אותי, הם תמיד מחכים מחוץ לבית. אז הלכתי על זה בכיף. שיחקתי עם כולם. עשיתי סיבוב על הבדיחה".
איזה עולם מוזר. איש מפורסם יוצא בחולצה מצחיקה, ובתוך כמה שעות מדובר בסנסציה עולמית, שאנשים מפיצים כמו תמונות של הנחיתה על הירח.
"יותר אנשים יראו את זה מאשר את הסרט!", הוא אומר. "כאן אנחנו. אבל זה בסך הכול איפה שאנחנו, מבין?".