גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

צילום באדיבות נטפליקס

אחד המתחרים הכבדים ביותר על תואר האירוע הקולנועי הגדול של 2018, שילוב מופלא בין ישן וחדש, קלאסי ורביזיוניסטי, בכלל לא מתרחש בקולנוע, אלא בשירות הסטרימינג של נטפליקס (ועל כך בהמשך). תחילתה של ההפקה היא באמצע שנות השבעים, אז חזר להוליווד אורסון וולס אחרי שנים של גלות כדי להשלים את סרטו העלילתי האחרון, "הצד האחר של הרוח". הסרט, שאותו כתב עם זוגתו אוז'ה קודאר, מספר על במאי קולנוע מבוגר שתהילתו מאחוריו, המנסה להשלים סרט חדש לאחר שהשחקן הראשי נעלם בנסיבות מסתוריות ואיש לא מעוניין לממן את החזון הייחודי שלו.

לא קשה לראות את ההקבלות בין הבמאי הדמיוני שברא וולס, לבין סיפורו האישי ורצוף הטרגדיות שהפך אותו לא רק לאחד מגדולי הבמאים של הוליווד אלא גם לאחד "המקוללים" שבהם - כזה שלאחר הצלחתו הראשונה עם "האזרח קיין" (אולי הסרט הגדול בהיסטוריה) לא הצליח לסיים אף סרט מבלי התערבות של האולפנים ואיומים על גניזות והחרמות ("מגע של רשע", "האמברסונים המופלאים"). את הקרבה הזו בין מציאות ובדיה, וולס לקח אפילו צעד קדימה כאשר בחר לביים את "הצד האחר של הרוח" בסגנון כמו-תיעודי, ולתפקיד הראשי ליהק במאי ענק אחר בן תקופתו, ג'ון יוסטון, בהופעה מלאת כריזמה השואבת השראה מדמותו של ארנסט המינגווי. למרבה הצער, הקללה של אורסון וולס הייתה תקפה גם על הפרויקט הזה, ההפקה הסתבכה והתארכה על פני כמה שנים, עד שסכסוכים משפטיים ומצבו הבריאותי של וולס מנעו ממנו לסיים את הסרט לפני פטירתו באמצע שנות השמונים.

ארבעים שנה לאחר מכן, נטפליקס שמו את ידיהם על חומרי הגלם, והחליטו להפוך אותם לסרט שלם, מנסים להיצמד כמה שיותר לחזון של הבמאי על-פי תכנונים שהשאיר מאחוריו. או כך הם טוענים. רק פס הקול שהלחין מישל לגראן האגדי, והקדמה בקולו של אחד השחקנים הם תוספות חדשות למוצר הסופי. בנוסף, הוציאו נטפליקס סרט משלים לזה, מין מאחורי הקלעים על הפקת הסרט המביאה פוטג' של הבמאי הענק בשלהי חייו.

כך, 30 שנה לאחר מותו של אחד מעמודי התווך של הקולנוע, יצא לעולם סרט חדש שלו, כזה הסוגר באופן מושלם את המורשת של חייו. זה כמעט כמו ה"שמונה וחצי" של אורסון וולס - סרט ארס-פואטי שהוא חשבון נפש של יוצר. הסרט נפתח במאה קמ"ש כאשר אנחנו נזרקים לתוך הקלחת ההוליוודית, נחשפים לאין-ספור דמויות, כולן קשורות איכשהו לבמאי המזדקן, חלקן הם שותפיו לעשייה וחלקן עיתונאים וסופרים המנסים לפצח את דמותו של היוצר המסתורי. לא רחוק מאוד מהנראטיב של סרטו הראשון, "האזרח קיין".

הסרט מתעכב בעיקר על מערכת היחסים של הבמאי עם בן טיפוחיו (בגילומו של פיטר בוגדנוביץ', גם הוא שחקן-במאי מהולל), ועל חילופי הדורות ההרסניים של הוליווד והדקדנטיות האכזרית שהפכה להיות חלק כל-כך אינטגרלי מהעשייה ההוליוודית. "הצד האחר של הרוח" לא משאיר הרבה מקום לנשימה. הוא מתרוצץ בין סוגים שונים של פילם, משחור-לבן לצבעוני, מסך רחב ומסך מרובע, לעיתים מרגיש כמו כתבה עיתונאית ולעיתים כמו פילם-נואר מסוגנן. וולס כאילו מתקיף אותנו בכל הסגנונות של הוליווד המשתנה בסבנטיז, מחווה ליצירות של הבמאים האירופאים (כמו למשל אנטוניוני) והסיפורים על הגבריות המתקלפת של פוסט ימי מלחמת העולם השנייה ("הניחוח המתוק של ההצלחה" הוא דוגמה בולטת).

אבל עם ההתלהבות הכנה מכך שזכינו לראות סרט נוסף של וולס, עולות כמה שאלות מוסריות מהמעשה הזה של נטפליקס, שעיקרן האם מותר לקחת יצירת אמנות לא שלמה ולסיים אותה מבלי שליוצר תהיה שליטה על צורתה הסופית. הרי לא משנה כמה ברורה הדרך שהתווה וולס אז בשנות השבעים, כמובן שיהיה שוני בין החזון המקורי לבין הסרט החדש. יש פה גם מידה קלה של ציניות מצד חברת הסטרימינג, כי ברור שזה לא בדיוק הסרט שיהפוך להיות להיט אצל מנוייה, אלו שנמצאים בבינג' שבין פרק של "מי מתגורר בבית היל" ו"נרקוס". המטרה מאחורי "הצד האחר של הרוח" וההשקעה הרבה של נטפליקס בו היא על מנת שתעשיית הסרטים תפסיק לתפוס אותה ככוח שעלול להזיק לעולם הקולנוע, אלא להיפך, כמין גואלת של האמנות השביעית. בהחייאת היצירה הגנוזה הזו נטפליקס מנסה לקחת חלק בתולדות הקולנוע, ולא רק לשנות את צריכת התוכן של הצופים.

העניין הוא שהפעם זה הצליח לה. "הצד האחר של הרוח" אומנם מיועד לקהל צופים סבלני ומצומצם למדי, כזה שמוכן לנראטיב קצת פחות קוהרנטי ויותר פורמליסטי, אבל לאלו שעדיין מתרגשים מסרטים ישנים, באמת שזהו חלום רטוב - יצירה ג'אזיסטית יפהפייה ומסעירה שתופסת באופן מושלם תקופה בתולדות הוליווד שהייתה מרתקת ממש כמו שהייתה בעייתית, הן בכוחניות הגברית והן בתפיסה של הנשיות והצגתה על המסך. יש לא מעט רגעים שבהם הדמויות בסרט עושות מעשים בלתי נסלחים, אבל בשונה מהרבה מסרטי התקופה, פה נראה שמדובר בסאטירה ובביקורת חריפה, ועל כן הגלולה קצת יותר קלה לבליעה.

לא ברור מה זה אומר על מצב הקולנוע בימינו, אם בכלל, אבל איכשהו, סרט של במאי המתחזק קריירה של גופה כבר כמה עשורים, התגלה כאחד הסרטים הכי מרעננים, ייחודיים, חצופים ומשובחים של השנה.