א. השבוע שחררה נאס"א צילום מרהיב מתוצרת טלסקופ החלל "האבל": אפשר לראות בו את צביר הגלקסיות SDSS J0952 3434, שנמצא במרחק של מאות מיליוני שנות אור מכאן - ובמרכזו משהו שנראה כמו חיוך, או יותר נכון כמו אימוג'י של סמיילי. העיניים הן שתי גלקסיות מבהיקות וגלקסיה שלישית מרכיבה את הפה המעוקל כלפי מעלה בקשת מושלמת - תוצאה של עיוות פרספקטיבה שנקרא "עידוש כבידתי" הנוצר כשבדרך מהגלקסיה אלינו האור עבר בקרבת גוף מאסיבי שמשך ושינה אותו. בטח ראיתם את הצילום הזה.
גם אני ראיתי את הצילום, ושמחתי - כמה נחמד לקבל סתם ככה חיוך מהיקום על הבוקר, לפעמים חיוך קטן זה בדיוק מה שאתה צריך כדי לא להרגיש לבד באפלה העצומה, הקפואה והאדישה שמקיפה את הכול ומתפשטת אל עבר הכלום. חייכתי בחזרה אל היקום ולרגע היה נדמה שהוא קורץ לי. יותר מהכול הזכיר לי החיוך הקוסמי את חתול הצ'שייר מאליס בארץ הפלאות, שחיוכו נשאר תלוי באוויר אחרי שהוא נעלם: "הרבה פעמים ראיתי חתול בלי חיוך", אומרת אליס, "אבל חיוך בלי חתול זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי". ואכן - יש לנו חיוך, אבל מי מחייך אותו?
כי אם זה היקום שמחייך, אז כנראה שהבדיחה היא עלינו. ראו, אחיותיי ואחיי בני האדם: פעם לא היו לנו טלסקופים משוכללים, אבל כשהיינו מרימים מבט אל שמי הלילה, היינו מוצאים בהם יצורים פלאיים, נהדרים - ציידים ושוורים, בתולות ותאומים, דליים וגדיים, את פגסוס הסוס המכונף ואת הקנטאור שחציו אדם וחציו סוס, דגים מעופפים, חד הקרן ועוף החול מילאו את השמיים. השמיים היו מעניינים. יותר ממעניינים, הם היו קסומים.
והיום? יש לנו טלסקופים ענקיים שמרחפים בחלל, יש לנו חלליות שטסות אל מקומות שלא העזנו לדמיין, אנחנו מנחיתים גשושיות על כוכבי שביט בתנועה - אנחנו יכולים לדמיין את הכול, אבל כשאנחנו מרימים את אותו המבט אל אותם שמי הלילה, מה אנחנו רואים שם? אימוג'י של סמיילי. כמה עלובים הפכנו להיות. מה השלב הבא, נכוון את הטלסקופים שלנו אל המקום הכי רחוק שיש ואז מה נראה שם, אגודל זקור כלפי מעלה? אימוג'י של גוש קקי מחייך?
כשהדמיון דל, הכול דל. "אני בגודל של מה שאני רואה", כתב משורר הטבע הפורטוגזי הגדול אלברטו קאיירו ומילות האמת הנצחיות שלו ממשיכות להדהד במרחבי היקום - והשבוע במיוחד.
ב. השבוע הייתה פגישת מחזור של השבט שלי בבני עקיבא. אני אף פעם לא הולך לדברים האלה, לא לפגישת מחזור של בית הספר היסודי, לא של החטיבה, לא של הישיבה, לא עם חבר'ה מהצבא ולא עם הילדים מהשכונה - וגם הפעם לא הלכתי.
שואלים אותי, "לא מעניין אותך לראות מה נהיה עם ההוא, עם ההיא, עם ההם - הרי הייתם חבורה כל-כך קרובה, אי אפשר היה להפריד ביניכם, לא בא לך לפגוש אותם?". התשובה המיידית שלי היא לא, אבל זו בכלל לא השאלה הנכונה. אין לי שום בעיה לפגוש אף אחד, למרות שברור שאם היה מעניין אותי לדעת מה מתרחש בחייו של פלוני, הייתי פשוט מברר. האמת היא שיותר מאשר לא בא לי לפגוש ולהעלות זיכרונות עם אנשים שהכרתי לפני 30 שנה - לא בא לי לפגוש ולהעלות זיכרונות עם עצמי של לפני 30 שנה. אין לי שום זיכרון של הטיפוס הזה, בטח לא זיכרון רציף שמתקשר ומוביל למי שאני היום (לפני כמה שנים הייתה לנו רטיבות במחסן שחיסלה לחלוטין את כל התמונות והאלבומים שעוד נשארו לי מתקופת ההתבגרות, וזה היה החוט האחרון שקשר אותי פיזית למי שהייתי). אין לי שום געגוע אל הילד הזה ובטח שאין לי עניין לפגוש - דרך עיניהם של אנשים שלא דיברתי איתם מילה כבר 30 שנה - את מי שפעם הייתי.
הרי כשהייתי מי שהייתי אז, כל מה שרציתי היה להיות מישהו אחר. אז בשביל מה זה טוב? הייתי בא לכל פגישות המחזור אם היו מבטיחים לי שהגרסה הישנה שלי לא תגיע. זה כמובן בלתי אפשרי כי האני הישן, או לפחות רסיסים ממנו, ממשיך להתקיים בזיכרונות שיש לאחרים ממני, בדיוק כמו שאצלי מצויים שברירי זיכרון של האחרים כפי שהיו אז. מאחר שאני מאמין באמת ובתמים במה שלימדו אותי סרטי המסע בזמן, אני בטוח שאם אני הילד ואני המבוגר נהיה באותו המקום באותו הזמן, היקום ישמיד את עצמו. לא רוצה את הזיכרונות האלה, תודה.
אז בגלל זה אני לא הולך לפגישות מחזור: לא רוצה את סוף העולם על המצפון שלי.
ג. אחרי שפרשת הרצח של תאיר ראדה חזרה לכותרות, ואחרי שלא הלכתי לכנס המחזור, קראתי השבוע את כתבתה של גלי וינרב בגלובס על הקלות הרבה שבה ניתן לשכנע אדם להודות בפשע שלא ביצע, כלומר לשתול זיכרונות מומצאים אצל אנשים ולגרום להם להאמין שזה קרה באמת. לא מדובר רק בפשעים, כמובן. אפשר לשתול, ללא מאמץ, כמעט, כל זיכרון אצל כמעט כל בנאדם. בכתבה מצוטטת פרופסור ג'וליה שאו, מומחית לעדויות שווא, שאומרת: "היום אני מאמינה שכל הזיכרונות שלנו כוזבים במידה. אין זיכרון אמין, רק שקרי חלקית או שקרי לגמרי". וואו!
מה זה אומר עליי? מה זה אומר על הילדות שלי? מה זה אומר על החיים האלה, אינעל רבאק? תמיד חשדתי שכל מה שסיפרו לי זה שקר, אבל האמנתי לעצמי. עד עכשיו. סתם פספסתי הזדמנות לפגוש את עצמי דרך זיכרונות של אחרים ולראות אם אני נראה שונה ממה שאני זוכר. הייתי צריך ללכת - אולי מכל זיכרונות הכזב יכולתי לגלף איזו אמת אחת על עצמי. אבל גם היא בטח הייתה הופכת את עצמה לסוג של שקר עד שהייתי מגיע הביתה.
ד. אבל היקום ממשיך לחייך, למה לא? אני יודע שכמו עם הזיכרונות, גם בחיוך הזה שום דבר הוא לא "אמיתי"; אין שום דבר בין "העיניים" ל"פה" - אלה גלקסיות נפרדות ושונות לגמרי שמיליוני שנות אור מפרידות ביניהן. בתווך אין שום דבר מלבד גז וחומר אפל, ערפל סמיך של כמיהה פועמת וחסרת שם - יכול להיות שהן אפילו לא שייכות לאותה מערכת שמש, ורק זווית הצילום והעיוות שבפרספקטיבה הופכים את כל זה לחיוך. חיוך שהוא עיוות, חיוך שהוא שקר. כשחושבים על זה, הוא לא שונה מ-93.5% מהחיוכים האחרים ביקום - חיוך הוא סוג של מסכה, שלא לומר עווית.
עכשיו אני מבין הכול: תמיד הרמנו מבט אל שמי הלילה וחיפשנו בהם את השקר שרצינו לראות בעולם. פעם זה היה שקר של חדי קרן ואלים מיתולוגים, היום זה השקר של החיוך. תמיד הסתכלנו לאחור, רק לאחור - הכוכבים הם היסטוריה עתיקה. פגישות מחזור הן ניסיון נואש לתקוע יתד בעבר - אין קדימה (דווקא יש, כמובן שיש, אנחנו פשוט לא יכולים להסתכל לשם).
אנחנו לא רק מסתכלים לאחור, אנחנו גם מקווים לאחור: בוראים לעצמנו היסטוריה לא נכונה משברירי זיכרונות שלא היו ומקווים שכבר תחזור הביתה זו שיודעת לקחת את הנקודות הלא קשורות, את הקווים המעוותים, את החומר האפל והשקרים שמרכיבים אותך - ולהפוך אותם, איכשהו, לחיוך.
