עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה / צילום: איל יצהר
שרת המשפטים איילת שקד דורשת את פיטוריה המיידיים של עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אותה שרת משפטים דורשת להמתין ו"לא לחרוץ גורלות" בעניינו של אפי נוה, ראש לשכת עורכי הדין. טוב, זה עניין של נאמנות.
דינה זילבר פעלה השבוע נכון. היא פעלה בתחומי סמכותה. היא מילאה את חובתה. מסע ההתנפלות המתוזמר (וככל הנראה המתוכנן מראש) עליה, הוא עוד שלב במסע ההשתקה האגרסיבי נגד כל מי שלא מיישר קו עם השלטון.
יועץ משפטי בכל ארגון, ציבורי או פרטי, חייב להשמיע קול רם וצלול נגד פעולה שגויה. תפקידו להתריע, גם למורת רוחה של ההנהלה. כך בדירקטוריונים, כך במשרדי הממשלה, כך בוועדות הכנסת. כל ארגון בריא מעריך את היועץ המשפטי המקורי, החושב והמאתגר. ההנהלה תדון ותכריע, אבל הביקורת חייבת להישמע. יועץ משפטי טוב הוא לא חרב להשכיר ולא משרתם של אדונים. יועץ משפטי טוב הוא זה שיודע לומר ללקוח: "פה אתה טועה". זה היועץ הנאמן.
הצעת חוק הנאמנות בתרבות היא הצעה רעה. תרבות זכאית להיות בועטת וחצופה. היא מאירה את חיינו בתובנות מקוריות, לטוב ולרע. בלעדיה לא יתכן דיון ציבורי. היא לא שייכת לשום צד פוליטי. הבחירה אם לצרוך מופע תרבות כזה או אחר היא בחירה פרטית, לא ממשלתית. שלילת מימון ממשלתי (מכספי המסים של כולנו) מאמן כזה או אחר היא השתקה, חד וחלק. שלילת מימון מחמת חוסר נאמנות היא הוקעה, חד וחלק.
מדינות דמוקרטיות לא מגבילות את חופש הביטוי של אמנים, אלא מחמת ודאות קרובה לפגיעה קשה וממשית בערך חברתי חשוב. זה המבחן הנוהג גם בישראל מאז העשור הראשון לייסודה. חופש הביטוי נחשב תמיד ל"נייר-לקמוס" לכל יתר הזכויות. באין חופש ביטוי, בדרך-כלל אין חירות, אין שוויון, אין קניין. חוק הנאמנות מבקש לנתץ מסורת משפטית בת עשרות שנים, אבל למי אכפת.
חוק הנאמנות עדיין לא חוקק. הוא בהליכי חקיקה. בהליכים כאלה, בפני הוועדה בכנסת, זהו תפקידו המובהק של מערך הייעוץ והחקיקה להביע עמדה על טיבו של החוק, על השלכותיו ותוצאותיו האפשריות. ביקורתה של עו"ד זילבר על החוק, היא ביקורת משפטית, לא פוליטית. טענתה שמדובר בחוק גרוע וזר למסורתנו המשפטית, היא בדיוק מימוש סמכותה המשפטית.
דבריה: "הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך שחשיבתו אחידה", הם נאום משפטי בזכות חופש הביטוי. היא עשתה זאת בזמן הנכון, קרי במהלך הליך החקיקה, ובפני הפורום הנכון, קרי בפני המחוקקים. מי שטוען שהיא הביעה דעה פוליטית, לא יודע משפט מהו.
פרשת זילבר היא הקשר הישיר בין חוק הנאמנות בתרבות, לבין חוק הנאמנות במשפט, הוא חוק היועמ"שים. מטרת חוק הנאמנות במשפט היא להשתיק את המשפטנים עובדי הציבור. שתיקת המשפטנים תאפשר השתקת אמנים, עיתונאים ושאר בוגדים. התזת ראשה של דינה זילבר המחישה לכולנו איך יראה עולמנו אם חוק היועמ"שים יאומץ.
כבר היום אנחנו חיים בעולם חוקתי שבו 61 חברי כנסת מחוקקים כל חוק העולה על רוחם, ללא כל בקרה חוץ מביקורת בג"ץ, שגם אותה הם מנסים לקפד באמצעות פסקת ההתגברות. חוק היועמ"שים יאפשר להם לעשות זאת ללא כל ביקורת פנימית.
מגזר אחד אל לו לשתוק - המגזר הפרטי. מקום בו פוליטיקאים חסרי אחריות מנסים להרוס כל חלקה טובה בציבוריות הישראלית, חייב המגזר הפרטי להתעורר מאדישותו. חובה עלינו, אנשי המגזר הפרטי, להגן על אלה ששומרים עלינו. המגזר הפרטי התעורר השנה פעם אחת, כשנחקק חוק הפונדקאות. אז עשו מעשה עשרות חברות פרטיות, ואלפי בני אדם מחו על אפליה בוטה מבית היוצר של המחוקק הישראלי. חובתנו היום להתקומם שוב, לנוכח פגיעה חמורה בחופש הביטוי ופגיעה חמורה לא פחות בשומרי הסף האמונים על שמירת זכויות היסוד של כולנו. פגיעה בדינה זילבר כמוה כפגיעה בכל אחד מאיתנו.
■ הכותב שותף במשרד עורכי הדין מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל ושות'.