לפי נתוני הלמ"ס, 26% מהמשפחות החד-הוריות בישראל חיות בעוני / צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב
פורום קהלת צודק: חשוב לבחון את גובה ההשקעה ואת יעילותה של מדיניות חברתית ("מחקר חדש: ההטבות למשפחות חד-הוריות בישראל - מאות אלפי שקלים בעשור"). אולם דומה שהמחקר המוצג בנייר המדיניות מספר 45 של הפורום, העוסק ב"הטבות" לחד-הוריות, מציג מסקנות מוטות המעוצבות לפי האינטרס השקוף לתמוך בבחירות של פקידי האוצר, ועל הדרך עושה שימוש במיתוסים כוזבים ובטיעונים דמגוגיים:
חד-הוריות מי הן?
מאחורי המושג "חד-הוריות" מסתתרים בעיקר ילדים. השימוש במינוח נקבי משכיח שההטבות מיטיבות עם ילדים ומבליע את ההשלכות החברתיות והכלכליות ארוכות הטווח של ההתעלמות מצורכיהם הבסיסיים. בנוסף, ישנו מגוון גדול של נסיבות מאחורי המשפחות: התאלמנות, יחידנות מבחירה, הפריה חוץ-גופית, אונס; גירושין: איך אפשר להתייחס למשפחות כמקשה אחת?
יעילות המדיניות נבחנת על פני עשור. מחקרים בינלאומיים מעלים שבקרב המשפחות החד-הוריות שלא בתוכנית מיטיבה, הזמן להתאוששות וחזרה לסטטוס הסוציו-אקונומי הקודם הוא יותר מעשור.
קל לשלול, אך האתגר הוא לשפר: נוח לצמצם את ה"הטבות" בטיעון של אי-יעילות כלכלית, אולם מקצועי יותר לאתר כשל העצמה, למפות חסמים וללמוד מהשטח כיצד לייעל את הקצאת המשאבים.
נוח להאשים את הקורבן, מלהצביע על ליקוי ממסדי: לדוגמה, חוק המזונות מיושם כהבטחת הכנסה ומגביל תעסוקה במקום להוות תחליף לתשלום ההורה החייב, בלי לגרוע מהזכות ומהחובה של שני ההורים לכלכל את ילדיהם.
מערך הסיוע נראה נרחב, אבל דל בפועל. תנאי הזכאות כתובים באותיות קטנות, למי שעובדת לא פחות מ- ולא יותר מ-, ובתנאי ש-. הביורוקרטיה מתישה ומכשילה, ודוחות מבקר המדינה מלמדים שהתקציבים למשפחות חד-הוריות לא ממומשים. מנגנון הבטחת הכנסה הוא סוגיה נפרדת. עד 3,300 שקל לחודש להורה שאינו יכול להתפרנס, ולא משנה גודל המשפחה. זו רשת ביטחון בעייתית כשיש יותר ילדים.
אין כפל הטבות: מינואר 2017, אישה "הורה עצמאי" חייבת לבחור בין הבטחת הכנסה למענק עבודה: היא זכאית לאחד מהם.
הנחה "נדיבה" בתעריפי החשמל? לא! סכומה עד 200 ש'ל בחודש, והיא מוענקת רק למשפחה שבה 3 ילדים.
הנחה "אוטומטית" במעונות? ביישובים רבים אין מעונות, מכסת הביקור במעון מוגבלת, וזכאות מחייבת שליטה על אחוזי המשרה, שאין למרבית הנשים, בעלות מיומנויות תעסוקה דלות. ריבוי "מוגזם" של ימי חופשה? נכון, 8 ימים נוספים לעומת זוגות נשואים. אבל חישבו על גורל אם חד-הורית עם שמונה ילדים. דיור ציבורי וסיוע בשכר-דירה? לא לכל האוכלוסייה! ובנוגע למשפחות עניות - הנרצה להותיר נשים וילדים ברחוב?
קל לעורר בציבור מרירות באמצעות טיעונים שטחיים. חלופה מקצועית יותר היא לבחון יחסי עלות/תועלת. האם צמצום הסיוע יחסוך תקציבים? מהו מחיר התמוטטות נפשית של האם והשמת ילדיה בפנימיות? מה העלות החברתית של נשירה מבתי-ספר והתדרדרות לרחוב? והאם "החיסכון" המוצע יחזיר את הכסף לאזרחים?
וכמובן ישנה הטענה על ניצול ההטבות לרעה. נכון, לעיתים הזכויות מנוצלות לרעה, וראוי להיאבק בכך. אבל אין זו עילה, אלא תירוץ לביטול זכויות וסיוע חיוני. אגב, מדוע אוהבים להדגיש את הניצול לרעה דווקא בקרב האוכלוסיות שבקושי שורדות כלכלית?
ומעבר לחור שבגרוש: אזרחים הם לא עסק. ילדים הם לא סחורה. מדיניות היא לא רק פרויקט כלכלי. ישראל חתמה על אמנה בינלאומית בדבר זכויות הילד, בלא התחשבנות כלכלית, פשוט ממקום ערכי, גם אם גורלם להיוולד או לגדול במשפחה חד-הורית. וכן, נכון, מימושם של ערכים אנושיים - ככל דבר טוב - עולה מאמץ וכסף.
■ הכותבת היא ד"ר בעבודה סוציאלית ועמיתת הוראה באוניברסיטת חיפה.