גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בנימין נתניהו ובכירי אינטל / צילום: קובי גדעון, לע"מ

השבוע קיבלו עיתונאים מייל ממשרד הכלכלה: "החברות הבינלאומיות נוהרות לישראל - בתוך פחות משנתיים הגיעו כ-70 חברות מובילות לישראל". להודעה מצורף קובץ אקסל עם רשימת החברות, חלקן עם פעילות מהותית יותר וחלקן עם פחות. אין ספק שהרשימה כוללת חברות מהמעלה הראשונה, אבל צריך להתמקד בשאלות המהותיות יותר: מה המשמעות להייטק הישראלי, והאם צריך לחגוג את הנתון הזה?

ההתפארות של משרד הכלכלה במרכזי הפיתוח הבינלאומיים לא חדשה - לפני כמה חודשים הוציא המשרד דוח עליו חתום השר אלי כהן, ובו נתונים על תרומת המרכזים הללו וציטוטים של מנהלי מרכזי הפיתוח, שבו הם מתארים את החיבור של החברות עם התעשייה המקומית ותרומתן.

אין עוררין על תרומתן של החברות להתפתחות ההיסטורית של תעשיית ההייטק המקומית, וגם לתרומתן בימים אלו: כשאפל, אינטל או פייסבוק מעסיקות פה מספר גדול של מתכנתים המשמעות היא חיבור לידע מחוץ לישראל, סטנדרטים גבוהים של ניהול, ועלייה של הפריון והשכר. קיים יתרון גם להעסקת עובדים על ידי חברות עם גב כלכלי. אפילו רכישות קטנות יכולות להיות בסיס לפתיחה של מרכז פיתוח בינלאומי, וכלל לא בטוח שלסטארט-אפ הקטן הייתה זכות קיום משלו.

אולם האופן שבו משרד הכלכלה מציג את הנתונים מצביע על הסתכלות חד ממדית, דווקא בימים שהדיון לגבי תרומת מרכזי הפיתוח הופך להיות מורכב יותר. בראיון לכלכליסט, שפורסם לפני כחודש וחצי, אמר מנכ"ל רשות החדשנות, אהרון אהרון: "אם שואלים אותי אם אנחנו צריכים להיות שמחים או עצובים אם תבוא לכאן עוד ענקית כמו מיקרוסופט, סיסקו, אפל ואמזון, התשובה היא עצובים. אם תבוא עוד חברה כזאת, היא תגנוב עוד אנשים ממקום אחד למקום אחר. יכול להיות שזה יבוא על חשבון החברות הישראליות ולא יוסיף לנו כמדינה יותר מדי תועלת. זה כן יביא להעלאת שכר. היום אנחנו מקום ראשון בעולם בשכר בהייטק. אנחנו עדיין מנסים להביא חברות מתחומים אחרים, בתחומים של רפואה למשל, וחלקן באות. זה דווקא טוב לתעשייה".

אהרון לא חושב שצריך לדחוק את החברות הבינלאומיות החוצה, אלא שצריך לתת לשוק החופשי לעשות את שלו, ולא לעודד אותן להגיע לישראל באמצעות תמריצים ממשלתיים (מלבד בתחומים שבהם התעשייה המקומית לא בולטת). אולם המשמעות של דבריו היא שהמציאות מורכבת, כלומר כבר לא ברור מאליו שממשלת ישראל צריכה להעדיף פתיחת מרכזי פיתוח בינלאומיים. לצד היתרונות הרבים של מרכזי פיתוח בישראל, יש גם חסרונות לא מעטים. מההודעות של שר הכלכלה המורכבות הזאת לא עולה, וחבל.

אחד האתגרים של תעשיית ההייטק המקומית הוא הגדלת מספר העובדים שמשתייכים אליה. בשנים האחרונות שיעור העובדים נע בין 8% ל-10% והמספר הזה לא צומח. מרכזי פיתוח בינלאומיים מאופיינים ברובם הגדול בשיעור גבוה של מהנדסים, כ-75%. כך, פתיחה של מרכזים בינלאומיים נוספים מקשה על הגדלת מספר העובדים בתעשייה - בעיקר כיוון שהיא מגבילה את תחום העיסוק של החברה המקומית כמעט ורק למחקר ופיתוח.

חברות ישראליות כמו וויקס או פייבר, שצמחו בארץ, מעסיקות כאן עובדים רבים גם מתחומי השיווק והמכירות, הפיננסים וכו'. אם וויקס הייתה נמכרת בשלב מוקדם, כנראה שהיה נשאר פה בעיקר מרכז פיתוח. יש לכך חריגות כמו אינטל או אינדיגו (חטיבה ב-HP שעוסקת בדפוס דיגיטלי ופועלת באופן די עצמאי), אבל אצלן מדובר גם בתהליכי ייצור ולא רק בפיתוח תוכנה.

יש גם חששות שמרכזי פיתוח מרוחקים ויקרים (והשכר בישראל גבוה) עלולים להיות הראשונים שייסגרו אם המצב הכלכלי של החברות הבינלאומיות יורע. כמו כן, המרכזים הללו לא בהכרח משתלבים עם האינטרסים של הממשלה, כפי שניתן לראות בהחלטה (הלגיטימית) של פייפאל לאחד את מרכזי הפיתוח שלהם בתל אביב, ולסגור את המרכז בבאר שבע.

ההתלהבות מפתיחת מרכזי הפיתוח הבינלאומיים שייכת לשיח מיושן, ולא לעתיד, למקום שאליו צריכה תעשיית ההייטק הישראלית לשאוף - הגדלת מספר העובדים בתעשייה וגיוון התחומים בהם הם פועלים. הדרך לעשות זאת היא על ידי בניית חברות ישראליות גדולות יותר או מרכזי פיתוח בינלאומיים חזקים, כמו החיבור שנוצר מרכישת מובילאיי על ידי אינטל. מרכזי הפיתוח הבינלאומיים תורמים לתעשייה, אבל הם צריכים להיות אמצעי במאמץ לפתח אותה, ולא המטרה.