חנת הסעות ממוגנת בשער הנגב / צילום: רפי קוץ
לא ברור לי אם זה נורמלי, אבל אני לומד בבית הספר התיכון הכי ממוגן בעולם. לעיתים אתה שואל את עצמך האם המצב באמת כל כך גרוע שאני צריך ללמוד בבית ספר כזה?
"דעות גלובס" מארח את אנשי עוטף עזה:
● החקלאי: "ההחלטה אם לקצור חיטה מתקבלת בעזה"
● האמא: "אפילו הציניקנים מפסיקים לצחוק"
● התעשיין: "מקו הייצור למרחב המוגן וחוזר חלילה"
יצא לי לדבר עם חבר'ה מתל אביב. כן, הם שמעו על עוטף עזה, שמעו על הטילים ושמעו אל השריפות. אבל הם לא מבינים את החיים בשגרה כזאת. כל השגרה באזור בתשעה החודשים האחרונים השתנתה. החיים האלה תחת האיום המתמיד מעזה יוצרים את הסדר יום שלנו. כשאני יוצא מבית הספר לאימון שחייה, הדרך שנמשכת כקילומטר כוללת שלושה ממ"דים, ואתה כל הזמן חושב על זה. זה כל הזמן אתך.
כל יציאה מהבית לפגוש חברים כלולה בעדכונים שוטפים להורים. שיידעו איפה אנחנו מסתובבים, במיוחד כשמבקרים ביישובים שקרובים יותר לגדר. כל הזמן חושבים על זה. זאת תחושה שאף פעם אתה לא יודע איפה זה יתפוס אותך.
אפילו שאני לומד בבית ספר ממוגן, היו לא מעט שיבושים בשנה האחרונה. למשל הייתה שריפה בשדות ממול בית הספר או רסיס שנפל בתוך החצר. הדברים האלה קוטעים את הלימודים. עכשיו כבר יומיים שאנחנו לא בלימודים וכנראה שגם בימים הקרובים נפספס עוד לימודים. נכון ששולחים לנו חומרי השלמה בווטסאפ, אבל זה פתרון חלקי בלבד. אני שמיניסט, ואנחנו בתקופת מבחנים ויש הרבה הכנה לבגרויות. אין לי ספק שהדבר יפגע בציונים שלנו.
הפלסטינים פה כדי להישאר ואנחנו בטח לא נזוז מפה. זאת הציונות שלנו - לגור בעוטף. אנחנו מודעים למצבם של הקשה של הפלסטינים בעזה. אנחנו מודעים לכך שהתקציבים שם מופנים למלחמה ופחות לבנייה. צעירים שם מקבלים כסף כדי לשרוף צמיגים וכדי להעיף עפיפוני תבערה. במצב שאין בו עבודה, ברור שעדיף לעבוד בלשרוף צמיגים על גדר הגבול. אני מאמין שאפשר להגיע לאיזשהו פתרון, אבל לא בטווח הקצר.
רק לפני שבוע יצאנו לדרך בצעדת "תנו לגדול בשקט!". צעדת תיכוניסטים בת 90 ק"מ מעוטף עזה לירושלים. רצינו לעורר את המודעות למצב שלנו. זאת הייתה מחאה ספונטנית, שלקח שלושה ימים בלבד לארגן אותה. לא באנו לתת פתרונות לממשלה. אנחנו מאמינים שממשלה חזקה יכולה לתת פתרון ולכן אנחנו צריכים את עזרתה. אנחנו לא זורקים פתרון שמחר לא יהיו בעיות בעזה. זה לא תפקידנו בתור תיכוניסטים להגיד לממשלה מה לעשות. אני מאמין שממשלה חזקה דואגת גם לכל תושבי המדינה, גם אם התושבים באזור מסוים אינם המצביעים המסורתיים למפלגה של ראש הממשלה.
המצב השתנה אחרי הצעדה שלנו. אנחנו נפגשים כעת עם בוגרי מחאות אחרים שיכולים לסדר לנו את הראש כדי להחליט על דרך פעולה שתמנף אותנו הכי גבוה. אסור לתת למחאה הזאת להישכח. הסבב הזה יחלוף, הטילים יפסיקו לעוף (עד הסבב הבא) ועזה תרד מהכותרות ואיתה גם המודעות הציבורית, שתעבור לנושאים חדשים ותישכח מהדרום. אבל לא אצל מי שגר בעוטף עזה.
חייבים לגשר על הפער הזה.
■ הכותב הוא שמיניסט בבית הספר "שער הנגב", והוא בין יוזמי צעדת "תנו לגדול בשקט!"