דירה באשקלון שנפגעה מטיל/ צילום : רויטרס Ronen Zvulun
כשיושבים לכתוב עולה תמיד השאלה באיזה סגנון לנקוט. באופן אישי, אני בדרך כלל נוטה לסגנון יבש, ציני ויאמרו המלעיזים שאפילו לא נחמד, אבל ניחא. כשהתבקשתי לכתוב את מה שעל ליבי אחרי הלילה האחרון באשקלון, לא מצאתי ולו גרם של הומור לייחס למצב. אולי עוד שבוע אוכל לצחוק על זה, אבל הבוקר לא יכולתי שלא להיחנק מתחושות האימה שעלו בי אתמול בלילה כאשר ישנו על הרצפה במסדרון - כי אין ממ"ד - והשתדלתי ככל הניתן לגונן על בני בגופי כל פעם שנשמעה אזעקה.
"דעות גלובס" מארח את אנשי עוטף עזה:
● התיכוניסט: "ללמוד בבית הספר הכי ממוגן בעולם זה נורמלי?"
● החקלאי: "ההחלטה אם לקצור חיטה מתקבלת בעזה"
● התעשיין: "מקו הייצור למרחב המוגן וחוזר חלילה"
אבל זה היה אתמול. השגרה בעוטף עזה דורשת הרבה יותר מרגשות הזעם וחוסר האונים שאנחנו מקדישים לה.
ככה זה נראה בגן שלנו: יושב איתי ילד בן 4 וחצי בארוחת הבוקר בגן, ומשנן באוזניי את נהלי הבריחה כאשר מופעלת אזעקת צבע אדום. בספטמבר האחרון עברו הגנים בקיבוץ לבניינים חדשים וממוגנים, ולכן, מסביר לי הילד, צריך להתנהג אחרת. "כבר לא צריך לרוץ למסדרון. פשוט נשארים בתוך הגן... אבל אם אנחנו בחצר, אז כן צריך לרוץ פנימה". מצטרפת ילדה לדיון בינינו: "כן אבל אם אנחנו בטיול אז צריך לרוץ למיגונית, ואם אין מיגונית צריך לשכב על הרצפה ולכסות את הראש", וממהרת להדגים. ילדי הגן כבר יודעים להסביר איך הממ"ד בבית מוכן למקרה שיצטרכו להישאר בפנים. הווה אומר, אלו שלא שפר מזלם והממ"ד אינו חדר השינה הקבוע שלהם.
לצערי, נושא הטילים מעזה הוא אכן עניין שבשגרה. כבר שנים. בתור מי שהתחנכה יב' שנים בקיבוץ יד מרדכי, הייתי מחלוצי הנוער שלמדו לרוץ למבנים ממוגנים - אז כיתות עם כמה שפחות חלונות - בהישמע האזעקות. את שלושת המבצעים הגדולים האחרונים בעזה - עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן - חוויתי כבר כאדם בוגר. וככזאת קשה לי לשמוע איך 24 שעות של אימה מסתכמות במילים "הסלמה", או "סבב". כאילו עוד סיבוב של המשחק עבר בין המשתתפים, וכולנו במתח לראות אצל מי יישאר הכדור הפעם.
ואנחנו לא טיפשים. אנחנו יודעים שמילים יוצרות מציאות. אנחנו יודעים שטרמינולוגיה מזלזלת, דוגמת "הסלמה", "סבב", ואפילו "רגיעה" ו"הסדרה", מטרתה לסמם ובעיקר להתעלם מהשפעותיהן המתמשכות של אותן התקפות. מטרתן להסיט את תשומת הלב מהשגרה הפוסט טראומטית של ילדי עוטף עזה.
יעצרו כל המגדירים ויסתכלו על ילדינו. ילדים שמפחדים מהחושך; ילדים שחוששים ללכת לבד לשירותים פן תתפוס אותם האזעקה באמצע; ילדים שמשננים את הדרך לגן ויודעים איפה כל מיגונית עומדת; ילדים שבכלל צריכים לדעת מה זה טיל, מה היא אזעקה, ומה היא סכנה לחייהם. ומולם עומדים הורים חסרי אונים . הורים שפונים אל צוותים מקצועיים, ואלה מסבירים להם שהנפש זקוקה לשלושה חודשים כדי להתמודד עם הטראומה.
ויעצרו המגדירים ויסתכלו עלינו ההורים, אלה שצריכים לרוץ עם ילדיהם למחסה, פן ייהרגו. אנחנו ההורים של עוטף עזה - ומעבר לה - כבר מבינים שילדינו יגדלו תחת מעטה טראומטי ומצלק של סכנה ממשית לחייהם, כבר מבינים וכואבים את המציאות שבה אנחנו מגדלים את היקר לנו, מציאות בה הם לא יכולים ליהנות מהביטחון הבסיסי ביותר. גם מבינים שבעצם, אנחנו לא רוצים לגדל אותם כאן. כי מי רוצה לגדול ככה? אז
וכדי שהנפש שלנו תצליח להתמודד עם אוזלת היד ההורית שלנו, אנחנו גם מנסים ולרוב מצליחים לצחוק על זה. אמר מארק טווין, "קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן", ולנו אין ברירה אלא לצחוק, הרי לא נרצה שילדינו יראו אותנו בוכים.
האחיין שלי יתגייס בקרוב. כשהוא נולד הייתי ילדה בעצמי, ולא הבנתי את האירוניה כשכל הסובבים הבטיחו לו: "כשתגדל, כבר לא יהיה צבא". היום אני מסתכלת על בני שלי, בן שנה וחצי, עוד לא מבין למה אמא ואבא לוקחים אותו למסדרון פתאום באמצע המשחק, מרגיש את ההפרעה בשגרה אבל עוד לא מייחס לה סיבתיות. אבל כשאני מסתכלת עליו היום אני לא יכולה להבטיח לו שלום, ולא יכולה להבטיח לו ביטחון.
וכאמא, נשבר לי הלב כשאני מבינה שאני לא יכולה להבטיח לו חיים.
■ הכותבת היא תושבת העוטף וסביבותיו כל חייה