מקרון נואם בטקס לזכר הרוגי מלחמת העולם ה- 1 / צילום: רויטרס POOL New
דברי אלוהים חיים בקעו בתחילת השבוע מפי עמנואל מקרון. נשיא צרפת העמיד את לקחי מלחמת העולם הראשונה על חיווי עיקרי אחד: "לאומנות היא בגידה באהבת המולדת". זאת אומרת, אהבת המולדת אינה מעניקה רישיון לשנוא, לדכא, או לקפח; אדרבא, היא מחייבת את ההיפך.
המלה הזו, "לאומנות", או "לאומיות", עברה גלגולים רבים מאז זכתה לעדנה באמצע המאה ה-19.
בנעוריה היא שימשה לציין מאוויים נעלים של פריקת עול מדכאים, של שחרור ושל שיפור עצמי. היא הייתה רעיון ליברלי. אבל מן השליש האחרון של המאה ה-19 היא הושחתה בהדרגה והפכה לרישיון לגזילת זכויות. מדוכאי אתמול, משעה שהשתחררו, תבעו לעצמם את הזכות לדכא את מיעוטיהם. אחדים תבעו את הזכות לשעבד יבשות רחוקות. אחרים הסתפקו בדיכוי שכניהם ובחרו בהתפשטות טריטוריאלית.
הפגישה הרת האסון בין נציונליזם לדרוויניזם הניבה התנשאות אתנית ולימים גם גזענות רצחנית. הפשיזם אולי לא היה ילדה הלגיטימי של הלאומיות, אבל בדיקת הצופן הגנטי שלו מוכיחה ללא צל של ספק את אימהותה. אין זאת אומרת בשום פנים שכל תנועה לאומית היא מבוא לפשיזם. אבל לרוע המזל, כמעט כל תנועה לאומית היא נשאית הווירוס. האינסטינקטים הדרוויניסטיים של תנועות לאומיות הניבו כמעט את כל האסונות הגדולים של זמננו, ובוודאי את רוב העוולות הגדולים.
בעצם לא הראשונה
מלחמת העולם הראשונה לא הייתה הראשונה. מלחמות עולם, שהתנהלו ברובן באירופה, אבל גלשו ליבשות אחרות, התנהלו החל מאמצע המאה ה-17. מלחמת שבע השנים, באמצע המאה ה-18, בוודאי הייתה מלחמת עולם, עם שדות קרב לרוחב אירופה, בהודו, בצפון אמריקה ובים הקריבי. מלחמות נפוליאון השתוללו מליסבון עד מוסקבה, במזרח הים התיכון, באוקיאנוס ההודי, בדרום אפריקה ובדרום אמריקה.
"הראשונה" נעשתה הראשונה בשל הטוטליות שלה: הגיוס המסיבי של מיליונים, הפגיעה האינטנסיבית באוכלוסייה אזרחית, ההתמוטטות של הסדר הפוליטי והטריטוריאלי, וכמובן מספר האבדות: 10 מיליון חיילים ו-10 מיליון אזרחים.
היא המחישה את הצורך בכינונה של מערכת בינלאומית למניעת סכסוכים. גם לפניה ארצות נהגו להימלך זו בדעתה של זו; היו גם ועידות בינלאומיות לשם רפורמה של הסטטוס-קוו או לביסוסו; אבל לא היה מכניזם קבוע, שיוכל לצנן ולהרגיע.
מנצחי המלחמה לא הצליחו לכונן מערכת כזאת, אולי בעיקר מפני שהחשובה ביותר, ארצות הברית, סירבה להשתתף. והיא סירבה מפני שהרפובליקאים שלטו בסנאט, והם דחו את אמנת היסוד של מה שהעיתונות העברית של אותו הזמן קראה "חבר הלאומים". זה היה אקורד הפתיחה של המלחמה נגד הגלובליזם. אמריקה, לאחר שהצילה את אירופה מידי עצמה, מיהרה להתכנס מן העבר השני של האוקיאנוס.
משחק סכום אפס
הדחף הבדלני של "אמריקה תחילה" פיעם בארה"ב כדיבוק ב-20 השנים הבאות. סכסוכי אירופה הם עניינה, האמינו רוב האמריקאים. לא היה להם החשק או הכוח לצאת למלחמה נוספת, או אפילו לעשות שרירים. התוצאה הטרגית, הלוא היא כתובה על ספר דברי הימים והאיוולת.
אנוכיותן של אומות הציתה את המלחמה ההיא, שכמעט הכול מסכימים כי הייתה "המיותרת ביותר" מאז ומעולם. "סרביה תחילה" עצבנה את "אוסטריה תחילה"; "רוסיה תחילה" איימה; "גרמניה תחילה" התגייסה; "צרפת תחילה" שחרה נקמה; "טורקיה תחילה" חשבה שתערים על ההיסטוריה; "יפן תחילה" התחילה לרקום מזימות; ועד מהרה התחילה להתמוטט הציוויליזציה. עכשיו אנחנו שומעים מפי מליצי יושר של הטראמפיזם כי הגיעה השעה לחזור ולכונן סדר עולמי המיוסד על רצונן החד-צדדי של "מדינות לאום עצמאיות". בחזונו, כל אחת מהן תשרת קודם כול את האינטרסים של עצמה. במשחק סכום האפס שלו אי אפשר לשרת אינטרסים קיבוציים, החוצים גבולות לאומיים. אכן, מתכון לאריכות ימים.
מדינה יהודית? איפה?
מוטב היה לעולם אלמלא הייתה המלחמה ההיא, אבל מה היה קורה אלמלא הייתה, או אלמלא הסתיימה בהתמוטטות גרמניה, אוסטריה-הונגריה, הקיסרות הרוסית והקיסרות העות'מנית? אני חושב שברור למדי שמדינה יהודית לא הייתה קמה בארץ ישראל. הציונות יצאה נשכרת מן השבר העולמי. היא הייתה תנועה מהפכנית שרצתה להתערב במהלך הטבעי של ההיסטוריה. ההיסטוריה הלא-מתוקנת לא הייתה מניחה לה.
אגב, לא רק המדינה היהודית בחזון הרצל הייתה נגנזת. חצי מהמדינות באירופה ובאסיה, ואולי כל המדינות באפריקה, לא היו מופיעות על המפה. אפשר שהעולם היה מתפתח לאטו, תחת כנפיהם של קיסרים ושל מלכים, שהיו מוסיפים לנהל את ענייניו בבתי מרחץ נאים במרכז אירופה. סבלנותם של המונים מדוכאים הייתה פוקעת מפעם לפעם, אבל בהיעדר מרחץ דמים גלובלי, היא לא הייתה מניבה יותר משריטות באפודי המגן של הסדר הקיים.
ב-1913 אי אפשר היה לחזות אפילו שמץ קטנטן של המאה ה-20. חוכמה שלאחר מעשה אומרת שהכול היה פחות או יותר צפוי ובלתי נמנע. אבל ראייה דטרמיניסטית מחמיצה את אפקט התאונה בהיסטוריה. לא הכול במחשבה תחילה. אפילו לא הרוב. מרעישה היא הקלות שבה תוכניות מדוקדקות יוצאות מכלל שליטה. תוכנית המלחמה הגרמנית הייתה מוכנה במגירות המטה הכללי שמונה שנים לפני שהוצאה אל הפועל. היא הייתה מושלמת, עד שמשהו השתבש, ומלחמה שנועדה להימשך לא יותר משלושה חודשים, הסתיימה ארבע שנים אחר כך.
"מדוע יבשת משגשגת, במרומי הצלחתה, בהיותה מקור של עושר גלובלי ושל עוצמה, באחד השיאים של הישגיה האינטלקטואליים והתרבותיים, בוחרת לסכן את כל מה שהשיגה, ואת כל מה שיכלה להעניק לעולם, בבית הימורים של מלחמה זדונית בין איש לאחיו?", שאל גנרל ג'ון קיגן בספרו על מלחמת העולם הראשונה.
אנשים יוסיפו לשאול את השאלה הזו גם בעוד אלף שנה.