ירושה / צילום: Shutterstock / א.ס.א.פ קריאייטיב
חוק הירושה מאפשר למוריש לקבוע הסדר של "יורש אחר יורש", לפיו הוא מוריש נכס לאדם, אשר במותו יהיה מחויב להורישו לאדם אחר המוזכר באותה צוואה. היורש הראשון לא יוכל לערוך צוואה שבמסגרתה הוא יוריש את הנכס לאדם אחר, ואם יעשה כן, לא יהיה תוקף להוראה זאת בצוואתו.
אולם מה קורה אם במותו של היורש הראשון, הנכס לא קיים עוד כדי להעבירו ליורש הבא בהתאם לצוואה? על-פי החוק, המוריש יכול להורות בצוואה שהיורש הראשון יהיה חייב לשמור על הנכס ברשותו, אולם אם המוריש לא הגביל את היורש הראשון באופן מפורש, החוק מורה כי היורש הראשון "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו". כלומר לכאורה, היורש הראשון יכול לרוקן מתוכן את ההגבלה המחייבת אותו להוריש לאדם מסוים בהתאם להוראת ה"יורש אחר יורש", אם פשוט ייפטר מהנכס, על-ידי העברתו, מכירתו או החלפתו בנכס אחר.
בתי המשפט היו ערים לעיוות שעלול להיווצר אם היורש הראשון יחבל בכוונה ברצון המוריש, ולכן הכפיפו את התנהלותו של היורש הראשון בנכס לעיקרון הכללי של תום-הלב. אם לדוגמה היורש הראשון ירש דירה ומכר אותה מכיוון שהיה זקוק לכסף, הרי שמדובר במהלך משפטי תקין, למרות הנזק שנגרם הן ליורש השני, שלא זכה לקבל ירושה, והן למוריש, שרצונו לא כובד במלואו. עם זאת, אם היורש הראשון מכר את הדירה רק במטרה למנוע את הורשתה ליורש השני לאחר מותו, ניתן לבטל את המכירה ולזכות את היורש השני בירושה המגיעה לו בהתאם לרצון המוריש.
לאחרונה נתקל בית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון ביורש ראשון מתוחכם במיוחד. בתיק שניצב לפניו, סבם של התובעים הורה בצוואתו כי את דירתו ירש בנו, אביהם של התובעים, ואחריו ירשו אותה נכדיו, התובעים. האב היה מצוי בסכסוך קשה עם ילדיו, ולכן ערך צוואה, במסגרתה הוריש את כל רכושו לאישה, אשר לטענת ילדיו שימשה כמאהבתו.
האב היה מודע לכך שאת דירת הסב הוא אינו יכול לכלול בצוואה בשל הוראת ה"יורש אחר יורש" שכתב הסב, וככל הנראה אף היה ער לסכנה שאם יעביר את הדירה על-שם אדם אחר סתם כך, בית המשפט עלול לראות בכך מעשה חסר תום-לב ולפסול את ההעברה. לכן האב ערך מצג של הליך מכירה שלם של הדירה לחברתו/ מאהבתו, במסגרתו נערך הסכם מכר כדין, דווח לרשויות המס, ורישום ההעברה אף הושלם בטאבו. זמן קצר לאחר מכן, משהלך האב לעולמו, ילדיו תבעו את המאהבת בדרישה לקבל לבעלותם את הדירה שעברה לידיה, וזכו בתביעתם.
בית המשפט השתכנע כי חוזה מכירת דירת הסב נערך באופן פיקטיבי, במטרה למנוע מהילדים לרשת אותה. הילדים הוכיחו כי המחיר המוסכם לצורך המכירה לא שיקף את המחיר הריאלי של הדירה, וכי המאהבת לא שילמה את מלוא התמורה לדירה אפילו במחיר המופחת שנרשם בחוזה. כמו כן, הוכח כי תשלומים שהמאהבת העבירה לכאורה לחשבון האב עבור הדירה נמשכו משם תוך זמן קצר, ככל הנראה כדי להעבירם בחזרה למאהבת, שבפועל לא שילמה דבר.
בפסק דין זה התנהלותו המכוונת של האב לסכל את ירושת הנכדים הייתה קיצונית, ולכן בית המשפט מצא לנכון להתערב באופן חריג. חשוב לדעת שבמקרים אחרים, בהם לא ניתן לזהות את חוסר תום-הלב של היורש הראשון באופן כה ברור, בית המשפט יותיר ליורש שיקול-דעת רחב כיצד "לבזבז" את הירושה, אם הצוואה המקורית לא כוללת פסקת הגבלה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il