שחקני נבחרת ישראל / צילום: שלומי יוסף
קצת לפני הצהריים ביום ראשון לפני כמעט שבועיים, התמקם בחור צעיר, מוצק וחבוש כיפה לבנה במשרדי חברת פלייטיקה בהרצליה, והחל קרב לחיים ולמוות מול טיפוס מפוקפק ועטוי גלימה בשם קאזויה. לבחור הצעיר, שהחזיק בידיו בקר שליטה של פלייסטיישן ולבש חולצה של נבחרת ישראל בספורט אלקטרוני שעליה הודפס כינויו המקוון - Solid Stone - קוראים מיכאל קרקז. הוא בן 28 מאשדוד, נשוי ואב לתינוקת בת שנה, עובד באורמת, והוא טיפוס חייכן וקצת ביישן. בחיים לא הייתם מנחשים עליו שהוא ממוקם במקום החמישי בעולם במשחק המכות הממוחשב "טקן".
רק אחרי שמסתכלים לכמה רגעים על אצבעותיו שנעות בזריזות עצומה על כפתורי הבקר, ואז מרימים עיניים אל המסך שמול פניו ורואים את תנועותיה של הדמות שבה הוא שולט, מבינים שמדובר במקצוען. לאלטר אגו הממוחשב של קרקז קוראים סרגיי דרגונוב, ועל-פי המיתולוגיה הפנימית של סדרת המשחקים, מדובר באיש הכוחות המיוחדים של רוסיה ובטיפוס שחבריו הדמיוניים מכנים "מלאך המוות הלבן". דרגונוב בקיא במגוון רחב של אומנויות לחימה, וקומבינציות המקשים הייחודיות שקרקז מתפעל במיומנות מוציאות ממנו את המיטב. לקולן של קריאות ההתפעלות של שחקנים אחרים שמתאספים מאחורי קרקז, דרגונוב מנחית על יריבו שורה ארוכה של אגרופים, מרפקים ובעיטות איומות. הוא מניף אותו לאוויר ואז מטיח אותו לקרקע. הוא מקפל אותו. הוא מקמט אותו. הוא מועך אותו. הוא עושה לו דברים איומים. ואז, אחרי שהוא מנצח אותו בנוק-אאוט, הוא לא מתבייש להשחיל לו עוד שתיים-שלוש חבטות מחרידות לפני שעוברים לסיבוב הבא.
בזמן שכל ההשתוללות הברוטלית הזאת התרחשה, קרקז כמעט לא זע בכיסאו. אף טיפה של זיעה לא בצבצה על מצחו והוא אפילו לא חשק שיניים ובטח שלא חייך. בהמשך השבוע, כשהוא ישתתף בפעם השלישית בחייו באליפות העולם לאומות בספורט אלקטרוני כחבר נבחרת ישראל, אולי הוא יתרגש קצת יותר. בינתיים הוא רק מתחמם.
האירוע שהתקיים ביום ראשון בתחילת נובמבר - ממש 24 שעות לפני יציאת הנבחרת לאליפות בטייוואן - נועד להציג את הספורטאים האלקטרוניים המקומיים לעיתונאים הבודדים שמגלים התעניינות בתחום. התקווה הלא מוכחשת היא שהסיקור שלהם יגרום גם לציבור הרחב להתוודע לענף ושעם הזמן הוא יקבל הכרה ולגיטימציה רחבה, דבר שבישראל עדיין לא קרה למרות שנים ארוכות שבהן מתקיימות פה תחרויות מסוג זה.
על כל ההמולה הזאת מפקח עידו ברוש, יושב ראש העמותה הישראלית לגיימינג תחרותי. הוא לא נראה בדיוק כמו האבטיפוס של יו"ר עמותה או התאחדות ספורט - יש לו שיער מלא ושחור והוא רק בן 23 - אבל במונחים של התחום שבו הוא עוסק, נראה לי שכבר אפשר להתחיל לשקול להצמיד לתואר שלו את המילה "נצחי". הוא מחזיק בתפקיד כבר חמש שנים, מלא בלהט ועזוז ונחוש לקדם את התחום שאותו הוא אוהב. על עצמו הוא מעיד שאינו שחקן מצטיין במיוחד.
רוצים קצת מהתהילה
ברוש מספר שהאיגוד הישראלי לספורט אלקטרוני הוקם לפני שמונה שנים כדי לקדם את מעמדה של ישראל בתחום. "במדינה הזאת יש שחקנים מצוינים, כישרונות מאוד-מאוד גדולים ופוטנציאל גדול, אבל מצד שני, אין לך פה שום דבר שמאפשר לתשתית הזאת להתפתח. אתה לא רואה פה חוגי ספורט אלקטרוני ומועדוני ספורט אלקטרוני - והכישרון הגולמי שיש פה מבוזבז. אנחנו רוצים לשנות את זה. לבנות פה נבחרות, לסייע לשחקנים ישראלים שמתחרים בחו"ל, ולאחרונה גם הגשנו בקשה למשרד הספורט כדי שיכירו בספורט אלקטרוני כענף ספורט לכל דבר. יש 217 ענפי ספורט שמקבלים מהמדינה סיוע, חלקם באמת ענפים מהקיקיוניים ביותר שיש. אין שום סיבה שלא יעזרו לנו לקדם ענף שגדל מאוד בעולם ושאנחנו מאוד טובים בו. כמו שאנחנו אומת סטארט-אפ, אנחנו גם מאוד טובים בגיימינג וחבל לא לפתח את זה".
כשאני שואל את ברוש אם הוא חושב שהציבור בארץ יפרגן לנבחרת - שהספונסרים שלה הם פלייטיקה ואסוס - אם היא תחזור מהתחרות עם מדליות וגביעים, הוא אומר ש הוא צופה שהדעות יהיו חלוקות. "אני חושב שישראל היא מדינה שברגע שמביאים אליה הישגים - גם אם זה בתחומים הכי פחות מוכרים - יש פרגון ומתייחסים לזה. אני מקווה שנזכה לזה, אבל אני לא יודע.
"זו שנה טובה לישראל מבחינת ניצחונות: ניצחנו באירוויזיון ועכשיו בג'ודו באבו דאבי ואם ננצח גם בזה, זה יהיה נהדר, אבל זה תלוי גם בסיקור התקשורתי. אם ננצח ונביא גביע ואף אחד לא יסקר את זה ואנשים לא ישמעו על זה, אז פשוט לא ייצא מזה כלום. אבל אם נצליח להגיע למקומות הראשונים וידברו על זה פה, זה בהחלט יעזור לפתח את הלגיטימציה לענף הזה (בינתיים שבה הנבחרת לישראל לאחר שהספיקה לנצח את סעודיה וטייוואן, אך הודחה בשלב רבע הגמר).
"שמעתי פעם אמא אחת אומרת שמשחקי מחשב מרקיבים לילדים את המוח בעוד שלמעשה זה ההיפך הגמור: המשחקים מפתחים יכולות של חשיבה אסטרטגית, של עבודה בצוות, של קואורדינציה בין עין ליד. חשוב לא להגזים ואני לא אומר לאף אחד שלשבת מול מסך שמונה שעות זה בסדר, אבל יש לזה המון יתרונות והם עולים בהרבה על החסרונות. הגיע הזמן שאנשים יתחילו להכיר את זה. נבחרת ישראל היא חוד החנית של העמותה שלנו ודרכה אנחנו יכולים להראות את זה במקום לדבר על זה".
בעוד שבישראל, מתייחס הציבור הרחב לתחום הספורט האלקטרוני בהרמת גבה קולקטיבית במקרה הטוב, ובחוסר מושג לגבי עצם קיומו במקרה הרע, במקומות אחרים בעולם הוא פורח בגדול בשנים האחרונות. אירוע הספורט האלקטרוני הראשון שידוע עליו התרחש באחת ממעבדות אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה באוקטובר 1972. המשחק שבו התחרו הסטודנטים היה Spacewar והפרס היה מינוי לשנה על מגזין רולינג סטון.
במשך השנים הבאות, יצאו לראשונה המשחקים ממעבדות האוניברסיטות והחלו להופיע בברים, מסעדות ואולמות ייעודיים, אבל מעטים גילו עניין בשחקנים יוצאי דופן ובביצועיהם. רק שמונה שנים מאוחר יותר, ב-1980, ערכה אטארי משחק המוני של Space Invaders שמשך אליו עשרת אלפים איש ובאותה שנה החלו להיווצר גופים שארגנו תחרויות מקומיות ותיעדו שיאים שהחלו להופיע בספר השיאים של גינס. שנתיים מאוחר יותר, ב-1982, הופק "טרון", הסרט ההוליוודי הגדול הראשון שעסק במשחקי מחשב, והפופולריות של התחום רק חיכתה להתפוצץ.
השינוי האבולוציוני המשמעותי של התחום הגיע בתחילת שנות ה-90 עם יצירתם של המשחקים המקוונים. הראשונים שבהם היו איטיים והגרפיקה שלהם הייתה איומה, אך במהלך העשור הם הפכו למתוחכמים ומעוצבים הרבה יותר. נינטנדו הפיקה תחרויות המוניות נודדות שבהן שחקנים התחרו על משחקיה ובכמה ערוצי טלוויזיה במקומות שונים בעולם הופיעו תוכניות משחקים או פינות בתוכניות שבהן שחקנים התחרו אלו באלו.
לקראת סוף העשור, ולאור הצלחתם של משחקים מקוונים שוברי קופות כמו Quake 3 ו-Unreal Tournament, נוצרו ליגות מקצועיות, שחקנים החלו להיות ממומנים על-ידי חברות החומרה שראו בתחום ערוץ שיווק מעולה, ונערכו אירועים המוניים שסכומי הפרסים בהם עלו משנה לשנה. במקביל, החל מאמץ סיזיפי שנותן את אותותיו רק לאחרונה, להביא לכך שספורט אלקטרוני יזכה למעמד זהה לזה של ענפי ספורט אחרים.
בעשור הקודם נעשו לא מעט ניסיונות להתייחס לספורט אלקטרוני כאל ספורט לכל דבר. המאמץ הזה אומנם לא באמת חדר למיינסטרים על אף כמה ניסיונות להפוך אותו לספורט טלוויזיוני, אבל התברר שיש לו קהל שאוהב לצפות בו באינטרנט. כך למשל, שירות הזרמת הווידיאו Twitch הזרים את משחקי התחרות הבינלאומית ב-League of Legends ו-Dota 2 ללא פחות מ-4.5 מיליון משתמשים ייחודיים במהלך יום אחד. כל אחד מהם בילה באתר לפחות שעתיים רצופות. באירוע האמיתי, אגב, צפו כ-21 אלף איש בסטייפלס סנטר בלוס אנג'לס, האולם שבו משחקים הלייקרס.
כיום, כל מי שיש לו ילדים יודע שצפייה בסרטונים של ילדים אחרים משחקים במשחקי מחשב היא אחת הפעילויות האהובות עליהם. לכמה ערוצי גיימינג ביוטיוב יש עשרות מיליוני עוקבים. סרטון בנאלי אחד מיני רבים שמתעד רגעים לא מתוכננים במשחק GTA 5 יכול להגיע בקלות ליותר מ-40 מיליון צפיות. בכל רגע נתון אפשר להצטרף כצופה במשחקים תחרותיים ונושאי פרסים כמו פורטנייט, עם פרשנות והכול.
בדידותו של שחקן ה-Tekken
באוקטובר 2017 הכיר הוועד האולימפי הבינלאומי בפופולריות הגואה של ספורט אלקטרוני וסיכם שיש לשקול הכללה של ספורטאים שייצגו את ארצותיהם כשהם משחקים משחקים מסוימים, כאשר המשחקים יצטרכו להיות מפוקחים על-ידי הוועד. ביפן, שבה תעשיית משחקי מחשב ותיקה ורווחית מאוד, מקדמים בימים אלו פוליטיקאים מקומיים יוזמות להכנסת ענפי ספורט אלקטרוני לאולימפיאדת טוקיו הקרובה שתיערך ב-2020. עד אז, אין ספק, לא יפסיקו להיערך ברחבי העולם אינספור תחרויות גדולות יותר ופחות שבהן שחקנים ימשיכו להתמקצע ולצבור לעצמם מוניטין ולגיטימציה שתצא הרבה אל מחוץ לקהילת הגיימרים השרופה.
ברוש מספר שאליפות העולם נערכת בשלושה כותרים: League of Legends - שהוא משחק אסטרטגיה בזמן אמת; Counter Strike (CS) - שבו צוותים של טרוריסטים ולוחמי ימ"מ למיניהם מרססים אלו את אלו בזירות ריאליסטיות; ו-Tekken - שבו נשים, גברים ויצורים דמיוניים מסוגים שונים דופקים מכות רצח אחד לשני עד לנוק-אאוטים מוגזמים במיוחד.
מתוך החמישה שייצגו את ישראל ב-League of Legends בסוף השבוע שעבר, שניים כבר השתתפו באירוע דומה ב-2015 וברוש מגדיר אותם כ"קבוצה מנוסה מאוד". את חמשת לוחמי ה-CS הוא מתאר כ"חבר'ה מאוד-מאוד חזקים", ומאחורי גבם (כדי שלא להלחיץ אותם) הוא גם אומר שהם "התקווה הגדולה של הנבחרת. הם הצליחו לנצח השנה את רוסיה, שהייתה אלופת העולם בשנה שעברה", הוא מספר בהתרגשות. נבחרת ה-CS ניצחה את טייוואן במגרש הביתי שלה, אך הפסידה לרומניה החזקה.
לשחקן ה-11 בנבחרת יש מעמד משל עצמו. לא רק בגלל שהוא משמש כקפטן הנבחרת ומשום שאלוף הטקן הישראלי זה תשע שנים הוא לוחם בודד במשחק יחיד שכל-כולו מקדש את האינדיבידואליות (או לפחות את הצד האלים מאוד והמדמם להחריד שלה), אלא כי הוא מבוגר בהרבה מרוב השחקנים האחרים. "קרקז הוא שחקן מאוד מנוסה ומאוד ותיק, ובעיניי - למרות שאני אולי לא אובייקטיבי ובטח שלא תשמע את זה ממנו כי הוא מאוד-מאוד צנוע - הוא גם אחד השחקנים הטובים בעולם. כשאני אומר את זה והוא נמצא לידי הוא יגיד 'לא, לא, מה פתאום', אבל בסוף הוא קורע את כולם", אומר ברוש.
קרקז מספר שהתחיל לשחק טקן במקרה. הוא היה בן 13, וכשהגיע יום אחד לבית של דודו, המשחק פשוט היה פתוח על הטלוויזיה. הוא התיישב מולו והתחיל לשחק, ומהר מאוד התאהב. עם הזמן, ההכרה בכך שרמת המשחק שלו גבוהה בהרבה מזה של שחקנים אחרים שקעה, וקרקז החל לחשוב על קריירה תחרותית. "אחרי שלקחתי את אליפות ישראל, חשבתי שאולי אני יכול להתקדם עם זה, ושזה לא יהיה רק כיף, אלא שאני אוכל גם להשיג מזה משהו, ובאמת השגתי כמה דברים. טסתי כבר חמש פעמים ובשנה שעברה הגעתי למקום החמישי בעולם. השנה נפלתי על בתים מאוד חזקים וזה יהיה קשה לעבור אותם. אני אצטרך מאוד להתאמץ ואני אתן את המקסימום", הוא מבטיח.
קרקז אומר שכדי להיות טוב בטקן, צריך רפלקסים טובים, ושכדאי לצבור הרבה מאוד ניסיון, אבל שאלו לבדם אינם מספיקים. "אתה גם צריך להבין את השחקן שמולך", הוא אומר. "אתה צריך להבין מה הדפוסים שלו ואיפה החורים שלתוכם אתה יכול להיכנס ולנצל את זה. אני הולך לשחק נגד שחקנים מאוד חזקים שמתחרים בהרבה מאוד טורנירים, אז אני נרגש. ננסה לתת להם בראש" (קרקז אכן לא שרד את "בית המוות" שהוגרל לו, והודח בשלב מוקדם בטייוואן).
להתפרנס מקאונטר סטרייק?
רועי קמחי בן ה-18 מיבנה אומר שהוא התחיל לשחק קאונטר סטרייק בגיל 12 כתחביב אחרי בית הספר, אך עם הזמן הבין שבחו"ל "אנשים עושים מזה קריירה". כשאני מבקש ממנו לבדוק בשרתי המשחק כמה שעות הוא בילה עד כה בעולם של קאונטר סטרייק הוא מחייך חיוך רחב, מוציא את הסמארטפון מהכיס ונכנס לאפליקציה. הנתון שהוא מספק מדהים: 12,692 שעות שהן כמעט 529 ימים - כלומר משהו כמו שנה וחצי מחייו הצעירים. הלסת שלי נשמטת, אבל קמחי מתעלם ומתאר איך הוא וחבריו לקבוצה הגיעו למעמדם הנוכחי בענף.
"להתפרנס בישראל מלשחק קאונטר סטרייק נראה כרגע כמו חלום בלתי מושג, אבל הנבחרת היא בעיניי הדרך הנכונה להגשים אותו", הוא אומר. "תראה, רק בשנה שעברה הבנו בפעם הראשונה שזה משהו רציני באמת, כששיחקנו נגד קבוצה מחו"ל, שמישהו ממש משלם לשחקנים שבה לשחק. הצלחנו לנצח אותם בחלק מהמשחקים ואמרנו לעצמנו שאם אין כזה הבדל גדול בינינו, למה שלא נלך גם אנחנו על החלום הזה?".
גיא טרטכמן בן 19 מקריית גת אומר שאחרי שהאסימון ירד, החלו החמישה להתאמן יחד ביתר רצינות, הגיעו למוקדמות אליפות ישראל ובסופו של דבר זכו בה במקום הראשון. הוא עצמו החל לשחק בגיל 8, צבר עד כה 15,350 שעות משחק (וזה אומר שנה ושמונה חודשים, למקרה שאין לכם כוח לחשב את זה בעצמכם) ואומר שבשלב זה של חייו הוא מנסה להשקיע במשחק את מרבית זמנו לאחר שהבין שזה יכול להפוך לעבודה של ממש.
לדברי קמחי, ישראל נמצאת במקום לא רע בדירוג העולמי, אך הוא מקווה שעצם המפגש עם השחקנים והנבחרות החזקות בעולם יקדם את ישראל למקום משמעותי יותר בהיררכיה בהמשך הדרך. "ככל שמכירים אותך יותר בענף הזה, אתה מקבל יותר הזמנות לתחרויות, יותר חסויות ויותר כסף. מה שמונע מאיתנו לפרוץ זה שאין כאן כסף. שחקן בשבדיה, למשל, יכול לקום בבוקר ולהתחיל להתאמן, בעוד שאנחנו צריכים ללכת לעבוד או ללכת לצבא או לבית ספר וזה מונע ממך את השעות שאתה צריך לשחק כדי להגיע לרמות הגבוהות באמת".
קמחי אומר שרק בזמן האחרון הוא מרגיש שמשפחתו מכירה בכך שכל השעות שבילה מול המחשב לא היו סתם בזבוז קולוסאלי של זמן. "ממש לפני לא הרבה זמן, כשההורים שלי ראו בטלוויזיה תחרות קאונטר סטרייק, ירד להם האסימון", הוא מחייך. "הם אמרו לעצמם שאם משדרים משהו כזה בטלוויזיה, אז כנראה שיש לזה קהל. ואז אמא שלי אמרה לי 'אני גאה בך'".
הגיימריות יוצאות מהארון
מה שלא השתנה בשנים הארוכות שחלפו מאז שסיקרתי בפעם האחרונה תחרות ספורט אלקטרוני, הוא הייצוג הנשי בתחום. הנציגה היחידה בנבחרת היא יעל כהן, בת 24 מבת ים. היא שיחקה בנבחרת ה-League of Legends המקומית במשך שלוש שנים, אולם בשנה האחרונה, עקב עומס של עבודה, החליטה לפרוש ממנה. מאז היא מנהלת את חמשת חברי הנבחרת ומאמנת אותם.
"לנהל זה אומר לדאוג ללוגיסטיקה כדי שיהיה להם זמן נטו להתאמן ולשחק", מסבירה כהן. "מבחינת אימון, זה לומר למי להתאמן על מה, להסביר להם איך הקבוצה שנגדה הם ישחקו משחקת וכמובן לתמוך בהם. אני בעצם הפסיכולוגית של הקבוצה. ברגע ששחקנים משחקים שנים ביחד ונמצאים כל הזמן ביחד בסקייפ וטוחנים אחד לשני את המוח, זה יוצר מצבים של ריבים ותסכולים והאשמות כשהם מפסידים. זה בדיוק כמו בכל קבוצה תחרותית. הדאגה שלי היא שהם יישארו ביחד, יסתמו את הפה וישחקו. אי אפשר לעזוב אותם ולתת להם לעשות את שלהם, צריך לתחזק את התקשורת שלהם זה עם זה. לפעמים גברים לא יודעים איך לתקשר ואני פה בשביל להיות הערוץ תקשורת שלהם אחד עם השני. במקרים אחרים קורה ששחקנים נבהלים. באוגוסט האחרון היה לי מקרה של שחקן שהגיע לתחרות ונחרד מהמעמד ומכל העיניים שעליו. לקחתי אותו לצד, הבאתי לו חטיף שוקולד, הרבצתי בו תורה ובעטתי אותו חזרה לגמר והוא היה כמו חדש. אם לא היה מי שיאפס אותו, הביצועים שלו לא היו טובים וסביר להניח שלא היינו יושבים פה עכשיו".
כהן אומרת שהיא גדלה להיות גיימרית בגלל אחיה, ושהיא זוכרת את עצמה משחקת מאז ומתמיד. "פעם זה לא היה מקובל שבנות ישחקו. זה היה סוג של בושה, כמו להיות בארון. לא הייתי מספרת לאנשים בבית שאני יושבת על המחשב ומשחקת. כשהתחלתי לשחק את המשחק הזה, כבר לא ניתן היה להסתיר את זה. הייתי בתחרויות שאנשים היו רואים אותי בהן ואנשים התחילו להכיר את השם שלי. היום יש לי המון חברות שמשחקות. כולם משחקים היום כי השאלה היא לא 'האם אתה גיימר?' אלא 'מה אתה משחק?'. גם אם אתה משחק בטלפון באוטובוס אתה גיימר כי היית יכול לגגל משהו או להיות באינסטגרם אבל אתה מעדיף לשחק".
"תראה, זה ענף שהאוכלוסייה השלטת בו היא הגברים", אומר ברוש מהעמותה לגיימינג תחרותי. "אני חושב שזה הולך ומתאזן: אם לפני עשר שנים, 99% מהשחקנים היו גברים, אז היום זה אולי 85% ואני מאמין שעוד עשר שנים זה יהיה פחות או יותר 50/50. אני לא יודע למה זה ככה. אולי בגלל שיש סטיגמה שמשחקי מחשב זה תחום גברי ולא נשי, אבל יכולות להיות לזה גם סיבות אחרות. את זה צריך לשאול את הדוקטורים שעושים מחקרים במדעי החברה. מה שאנחנו יכולים להגיד זה שאנחנו שמים על זה דגש ושהפדרציה הבינלאומית שמה על זה דגש. אנחנו מאוד רוצים שכולם ישתתפו בענף הזה. אין בו הגבלה וזה מה שיפה בו. זה לא משנה מי אתה ומה אתה - כל אחד יכול להשתתף בספורט אלקטרוני".