צילום:רוני ערן
בוקר אוקטובר שמשי ברכבת המובילה מציריך לבריג. נוף המרחבים הירוקים וכפרי הבונבוניירה נקטע על-ידי קירות עמוסים בגרפיטי. טי-שירט עם הכתובת kill Heidi מגלה שגם כאן כבר הורגים פרות קדושות, וברחוב לאנגשטראסה בציריך כבר יש רובע חלונות אדומים. אבל ארבעת ילדי המשפחה מאחורינו משתוללים באופן כה שוויצרי, עד שבקושי שומעים אותם, ולמפעיל הרכבל העולה לכפר בטמראלפ, יעדנו הראשון, יש רינגטון של שירת יודל עם סלסולי סלסולים. אז שווייץ היא עדיין שווייץ, ובכל מה שקשור לטבע, מתברר שהיא מפוארת עוד יותר כשהיא לובשת את שלמת הסתיו שלה.
טיול סתיו בקנטון ואלה, לשם כך התכנסנו. וזה הסתיו עם הענן, ועם זרזיף דק של גשם מעורב בפתיתי שלג, ומרק ערמונים ותפריט חג ההודיה הסתווי של ואלה - חבל היין של שווייץ, וצבעי שלכת עזים שפרס הטבע סביב המלך - קרחון אלטש (Aletsch). כשמדובר בקרחון, מיד תוקפת אותי תחושה של בהילות. ההתחממות הגלובלית נוגסת בעקביהם של קרחוני העולם, והמחשבה הראשונה שעוברת בראש היא - מהר, לפני שייגמר, וצער מתגנב אל הלב על התפוגגותו של מי שעד לא מזמן נקשר לו נצח ה"פרמה פרוסט" - אזורי קרקע נרחבים שהאדמה שלהם נמצאת באופן קבוע בקרבת נקודת הקיפאון. תצפית בטמרהורן היא המפגש הראשון שלנו עם הקרחון הארוך ביותר באלפים. עקלתון הקרח העצום, המתפתל קפוא לרגלינו, נמתח על פני 86 קמ"ר לאורך 23 ק"מ.
ונצל קוניג, מדריך ההייקינג, מדבר במספרים: "הוא נמס בקצב של 50 מטר בשנה, 20 ס"מ ביום חם". משקלו (בינתיים) 11 מיליארד טונות, ואם מסת הקרח הזאת תימס, היא תוכל לספק לכל תושב בכדור הארץ ליטר מים ליום למשך ארבע שנים וחצי. אבל בינתיים הוא עדיין כאן - ענק, סולידי, יפהפה, עטור סלעים שמכוסים עכשיו בקשת של צבעי טחב וצמחייה סתוויים, וממרחק נשמעת נהמה עמומה - קולו של הנהר הזורם מתחת לקרחון. 80% מהתיירים שפוקדים את האלטש ארנה הם תיירי חורף שבאים לסקי. 20% הנותרים באים בקיץ. פה ושם חוצה את דרכנו מטייל בודד. כלומר כל התפארת הזאת רק שלנו!
אנחנו צועדים לאורך השביל המשקיף על הקרחון. כיפות ההרים מסביב לבנות אחרי שלג ראשון, אבל האדמה מתחת לרגליים גלויה וססגונית עם כתמים אדומים של שיחי אוכמניות, שמציעים למטיילי הסתיו כל-טוב מן הטבע. ונצל המדריך מציע לשנות את המסלול ולהמשיך אל יער אלטש, למקרה שהגשם יתגבר. השביל לאורך הרכס בתוך היער מפגיש עם עושר צבעי השלכת של עצי האלפים ועם כמה דיירים - מרמיטות, עדר של יעלי האלפים וציפור קטנה ששמה העברי חמוד כמותה - קיק האגוזים. מרחוק נשמעות קריאות הייחום של האיילים. זו העונה שלהם. שעתיים נפלאות של הליכה בלב נופים שאין כמותם מסתיימות בארוחת צהריים וראשיתה של היכרות נעימה עם המטבח הוואלזאני.
חולירע בצלחת
ברחוב הראשי של בטמראלפ, כפר נופש אלפיני בגובה 2,000 מטר, מברכים אותנו לשלום צעירים חטובים בני 60 ו-70 במיטב מותגי The North Face ו-Mammut. ילדים דוהרים חופשי על הכביש ומזכירים שזהו כפר ללא מכוניות. לכאן מגיע הכול רק ברכבלים. לעיתים עובר רכב חשמלי קטן שמוביל זוג תיירים על מזוודותיהם אל בית המלון. במסעדת Hotel-Restaurant Alpfrieden, מוגשת כפתיחה פלטה ואלזאנית - מנה עונתית שנפגוש לאורך כל הדרך בואלה. על-פי דיויד קסטנס, בלגי במקור וכיום תושב בטמראלפ, כל פריט בה מעוגן במסורת של הקנטון.
פעם, טרם היות הרכבלים, הוא אומר, נזקק האיכר ששהה כל הקיץ עם עדרו על האלפ, למזון עמיד למשך חודשים. כך נולדו הבשר המיובש ולחם השיפון הכהה, שנאפה בכפר פעם בשנה וכשהתקשה, נאכל עם המרק. אי אפשר היה לשנע את החלב אל הכפר והוקמה מגבנה קטנה, שם הפך החלב לגבינות שרדניות. ערב אחד נפלה פרוסת גבינה אל האש, ונולד הראקלט, המנה המיתולוגית של תפוחי האדמה הטובלים בגבינה מותכת. "כמובן שאי אפשר להוכיח מי האיכר הראשון שנפלה לו הגבינה אל האש, אבל לוואלזאנים ברור שזה קרה אצלם", צוחק קסטנס. מנת הביניים שמוגשת לנו נושאת את השם הרשמי "חולירע" (Cholera), והיא הספציאליטה של אזור העמק. היא נולדה בעת מגפת חולירע שפקדה אותו ב-1850. אף אחד לא העז לצאת מהבית מהפחד להידבק והכינו פשטידה ממה שהיה בבית - בצק, ירקות וגבינה מותכת. טעים, החולירע הזה.
אבל תרומתם הגדולה של תושבי ואלה לקולינריה השוויצרית היא דווקא יין, ואנחנו יורדים אל העמק כדי להתוודע אליו באופן מסודר. בכביש המוביל לסיון, בירת הקנטון, פקק בלתי צפוי ורעש אימים של פעמונים. Desalpe! הירידה המסורתית של הפרות מההרים הביתה לעמק. ארבעה חודשים ישבו להן במרומי האלפ ונשנשו עשב אורגני טרי, ועכשיו הן חוזרות הביתה לכפר כדי לבלות את החורף ברפתות על תפריט של חציר יבש. בעלי העדר במחלצות צועדים לצד הפרות העטורות זרי פרחים ונראות כמו כלות ביום חופתן. אנחנו תפסנו את ה-Desalpe של רפת מקומית, אבל לכל כפר יש גם Desalpe קולקטיבי, במועדים שונים במהלך ספטמבר ואוקטובר, שמלווה בחגיגה של דוכני גבינות, מלאכות יד ומטעמים מעשה בית ונגני אלפהורן, הקרן האלפינית המסורתית הארוכה.
"אנחנו לא בורדו, אבל..."
אני לא יודעת אם בערים שפרנסתן ייצור יין חיים אנשים שמחים יותר, אבל כשמסתובבים בסיון ביום חמישי אחר הצהריים, ברי היין ובתי הקפה מלאים באנשים בכל הגילים, שמחזיקים כוסות יין ופשוט נראים שמחים. ואולי זה ניחוח הסופ"ש באוויר, או יום השמש שמאיר באופן מושלם את שורות הגפנים המכסות את צלעות ההרים מעל העיר. קנטון ואלה, המייצר שליש מהיין השוויצרי, הוא שחקן קטן לעומת ענקיות היין של הארצות השכנות, אבל יש בו מגוון מוצלח ועשיר להפתיע של יינות, והרבה גאוות יחידה. כמה שיחות עם יצרנים ובעלי בר יין התחילו במשפט "אנחנו לא בורדו, אבל...".
בסיון עדיין ניכרים שרידי ימי הביניים - באבני הרחוב, בבתים ובעיקר בשני המבצרים החולשים עליה מגבוה. מבצר Valere הוא יעד חובה לטיול. העלייה אליו תלולה, אבל מתגמלת בגדול. המבצר, שכולל כנסייה רומנסקית-גותית מוקפת מבני מגורים וחומות מבוצרות, היה במאה ה-12 משכנו של הנסיך-הבישוף של סיון. מגינת המבצר נשקף נוף של כל העמק. בכנסייה ציורי קיר יפהפיים מ-1450 ונכס נדיר - אורגן משנת 1390, שהוא העתיק בעולם שעדיין מנגן. במוזיאון המבצר מוצגים תבליטים ופסלי קדושים מרהיבים ותיבות עץ מגולפות שבהן אוכסנו בגדי הקודש.
חגיגות הסתיו
בשנה שעברה השלימו יקבי Les Celliers de Sion מהלך דרמטי: איחוד היקבים של שתי משפחות היין הגדולות של החבל - משפחת דה בון ואן ומשפחת וארון ופתיחתו של "פארק יין". מסלול ההייקינג שאנחנו עושים הוא חלק ממנו. השביל מוביל ממרומי הכרמים של בון ואן, מטה דרך טראסות הגפנים. אנחנו עוצרים בסוכת הגפנים של המסעדה הקטנה לטעימות יין מול נוף יוצא דופן ביופיו של עמק הרון, עם הנהר והגגות האדומים של סיון.
הטיול הקטן הזה מסתיים למרגלות הכרמים, במרכז היין הגדול שנבנה בהשקעה של 8 מיליון פרנק שוויצרי. הוא מצטיין ביופיו האדריכלי ובאיכות חדרי התצוגה והמכירה. קחו שלוש שעות בנחת, אלה החיים הטובים. הכי טובים. כדאי לטעום מהפונדאן, שהוא הבסט סלר, ומהפטיט ארווין (25 פרנק-שוויצרי לבקבוק בחנות היקב). הותיר את רישומו ה-"1858" - היין היוקרתי של בון ואן (52 פרנק-שוויצרי לבקבוק).
"אנחנו לא בורדו, אבל לנו יש מגוון גדול של ענבים ויינות בזכות האקלים הים-תיכוני של העמק ומרכיבי אבן הגיר והצפחה שבקרקע", אומר דיויד הריטייה, מנהל מרכז התצוגה. "ועבור איכות כזאת תשלמו במדינות אחרות הרבה יותר". לקחנו את כוס ה-"1858" שלנו והתיישבנו בחוץ מול הטראסות. האריחים המתכתיים שמחפים את קירותיו החיצוניים של המבנה החליפו גוונים עם כל שינוי של זווית הראייה, וכמו שהתכוון האדריכל, ניהלו דו-שיח עם אבני הגדרות של טראסות הגפנים. מי שיעדיף להתמקד ביין ולוותר על ההייקינג, יוכל בעונה הבאה להגיע מהיקב אל המסעדה במרומי הכרם באוטובוס או באופניים חשמליים.
בערב, במסעדת הוטל דו רון, אנחנו אוכלים את אחת הארוחות הכי טובות בטיול הזה. פונדו סיני. מרבים לאכול אותו בכריסמס ובסילבסטר, אבל כבר אפשר להתחיל. את פיסות הלחם שטובלים בגבינה המותכת בפונדו הקלאסי החליפו פיסות בשר דקיקות שליפפנו על המקלות, טבלנו קצרות במרק הרותח ובתוספת אחד מעשרת הרטבים שהיו על השולחן - סוג של שלמות. ועוד לא אמרנו כלום על האיכויות החברתיות המקסימות שיש בהטבלה הקולקטיבית הזאת בסיר. 25 פרנק שוויצרי לסועד.
הסתיו מביא עמו ארוחות עונתיות מסורתיות כמו הבנישון (Benichon) של חבל פריבורג. החג, שהיה במקור חג הודיה דתי על היבול שהצליח, קיבל עם השנים צביון חילוני קולינרי, שגם מציין את שובם של העדרים הביתה ואת סוף הקיץ בארוחה של שבע מנות, שנמשכת יום שלם ובסופו ריקודים למי ששורד. חוגגים אותו במועדים שונים בין הקיץ לסתיו. אנחנו אכלנו אותו באוקטובר בגרויאר. קיבלנו תפריט בנישון מקוצר של חמש מנות. היו שם בין השאר קושול - לחם זעפרן בצירוף חרדל חום מתובל מתקתק, מרק כרוב צח נהדר, מנת כבש עם פירה, שעועית ירוקה ואגס מקורמל. מנת הקינוח הייתה התגלמות של תום נכלולי - מרנג עם תלולית של פירות יער וצלוחית של creme double - מפגע קלורי וכולסטרולי של 50% שומן עם מתיקות מעודנת להפליא. (המחיר לארוחת בנישון: 100-70 פרנק-שוויצרי).
מידע מעשי
מסלול הייקינג בפארק אלטש: כ-6 ק"מ. עלינו ברכבל מבטמראלפ לבטמרהורן. יש מסעדה ומוזיאון קטן שמספר את תולדות המקום בתצוגה של בובות. הכניסה חינם. מבטמרהורן ירדנו חזרה ברכבל לבטמראלפ, צעדנו לכפר השכן רידראלפ, עלינו ברכבל ל-Moosfluh ויצאנו להייקינג בפארק אלטש. כחצי שעה הליכה בנוף הפתוח מעל לקרחון שעה וחצי הליכה ביער אלטש עדRiederfurka. משם ירדנו ברכבל ל-Rideralp ומשם באוטובוס לבטמראלפ.
מלון אלפפרידן, בטמראלפ: 3 כוכבים, כפרי, נעים www.alpfrieden.ch
בר יין Verre A Pied, סיון: www.sioncapitaledesvins.com/verre-a-pied
פארק היין Celliers de Sion:
www.celliers.ch
Hotel du Sion, סיון: מלון 3 כוכבים, נוח, במיקום מרכזי ועם מסעדה טובה. www.durhonesion.ch/en
עוד 3 מקומות
שווייץ היא אולי המקום המפורסם ביותר, אבל בהחלט אינו היחיד, שבו חוגגים את שיבת הפרות הביתה, לעמקים, אחרי קיץ שבו נשמו אוויר פסגות וליחכו דשא עילי (באזורים הדוברים גרמנית נקראת תהלוכת הפרות Almabtrieb, בשווייצרית - Alpabzug או Alpabfahrt, בחלקים הדוברים צרפתית - Desalpes).
במקומות שבהם מתבססת הכלכלה המקומית על הפרות - כמקור לגבינה, חלב ובשר - נותנים כבוד לפרות. אולי לא כמו בהודו, ששם גם נמנעים מאכילתן, אבל לפחות נותנים להן תנאי מחיה טובים וחוגגים את שיבתן הביתה, אל הכפרים והרפתות. את המסע מלווים תזמורות כלי נשיפה ונגנים, ריקודים, חגיגות וכן שתייה ואכילה של מאכלים מסורתיים.
חלק מהכבוד הזה הוא העיטורים שמקשטים בהם את הפרות - פעמונים, פרחים ובמקומות רבים גם עונדים להן כתרים מיוחדים, שלהכנתם נדרשת מיומנות רבה. בכל כתר כזה מושקעות כ-60 (!) שעות עבודה. אל הכתרים נשזרים לא פעם פרחים טריים מהאחו. לפעמים הקישוט הוא "רק" זרי פרחים. במקומות אחרים מלבישים את הפרות בכיסויי בד רקומים.
מקור הכתר והקישוטים בזמנים קדומים, פגאניים. הפעמון שלצוואר הפרה נועד לגרש את הרוחות הרעות שאורבות בדרך, כדי שכל הפרות - הרכוש העיקרי של האיכרים - יחזרו הביתה בשלום מהמסע הארוך. לאחר ההתנצרות הוסיפו לא פעם צורת צלב או דיוקן של קדוש נוצרי, לשם אותה מטרה בדיוק.
הפרות חוזרות בעדר, צועדות אחרי פרה מנהיגה (שלראשה הכתר הכי גדול ומרשים), אבל בכפר הן חוזרות ומתפצלות פרה-פרה לבעליהן ולרפתות שלהן, כמו ילדים שחוזרים מקייטנת קיץ. העדרים הראשונים מתחילים את תנועתם למטה בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר, האחרונים באוקטובר-נובמבר. יש גם תהלוכות של עיזים וכבשים, אבל אלה מרשימות פחות.
מקומות מומלצים:
גרמניה: בעיקר בבוואריה עילית.
לפרטים: www.almabtriebe.de/geschichte
אוסטריה: בעיקר בטירול.
לפרטים: www.tyrol.com/things-to-do/culture/tradition/cattle-drives
סלובניה: Bohinj.
לפרטים: www.bohinj.si/en/events/cows-ball