אסתר / צילום: איל יצהר
לפעמים אתה שומע על מקום במשך שנים, ולא יוצא לך. לפעמים ה"לא יוצא" הזה נמשך כל-כך הרבה שנים, עד שאתה שוכח. ואז נזכר. ושוב שוכח. ולא מגיע. דוגמה? מעולם לא הייתי ברומא. או במצדה. ואחרי שתי דוגמאות כאלה, מה זה כבר מסעדה ביהוד, נכון? לא נכון.
על מסעדת אסתר ביהוד אני שומע כבר שנים. זה לא מפתיע, כי היא קיימת כבר לא מעט שנים. הרבה אנשים, כולל כאלה שאני מחשיב את דעתם, המליצו לי לבקר בה. ולא יצא. לא כי לא רציתי, אבל אולי, אולי, כי לא באמת האמנתי. לא האמנתי שביהוד יכולה להיות מסעדה כל-כך טובה כמו שהם סיפרו לי. לא במודע כמובן. אין לי שום נטייה לחשוב שמסעדות טובות ואף מעולות אינן יכולות להתקיים מחוץ לתל-אביב. ביקרתי כבר ברובן. ושוב, בכל זאת לא יצא.
ואז, לפני כמה ימים, יצא. סוף-סוף. אקלקל לכם את המתח. כולם צדקו. רק אני לא, שחיכיתי כל-כך הרבה זמן. ואולי זה לא משנה. לפעמים ההפתעה הופכת לנעימה עוד יותר כשאתה מגיע למקום הרבה אחרי שכבר שמעת עליו ואף שכחת ממנו.
אסתר שוכנת במעין מגרש חניה נידח ברחוב שנראה מתאים יותר למוסכים או לחנויות לציוד גינון. נדמה לי שאף הבחנתי בכאלו בדרך העצמאות שבשיפולי יהוד, עיר שחוץ מבורקס אגדי, לא התפרסמה במיוחד כיעד קולינרי (אבל הבורקס ההוא שווה את זה לגמרי, אגב).
בצהרי היום, קצת אחרי שעת השיא, המסעדה כבר כמעט ריקה. אחרי שגומרים להיות מופתעים מהכניסה המוזרה למגרש החניה, מופתעים שוב כשעוברים את השער - חצר ירוקה ויפה ובה כמה שולחנות, ואז כשעוברים את הדלת ומגלים שני חדרים אלגנטיים להפליא, בצבעים כהים, אך לא מדי. כל-כך אלגנטיים, שאתה מצליח להתבאס מהתקרה האקוסטית ותעלות המיזוג ההכרחיות. אבל שטויות, זה לא מקלקל. מסעדה שנראית כך לא פוגשים גם בתל-אביב יותר מדי פעמים. מאופקת וקלאסית.
אנחנו מתיישבים ומופתעים לטובה שוב. שירות קשוב, מנומס, ידידותי, אך לא מדי - בלי כל כינויי החיבה שמרעיפים עליך מלצרים בימינו (יקירי, גבר, אחי). מים מהברז נמזגים מבלי לעקם את החוטם על כך שלא הזמנת פלגרינו גדול בשלושים שקל, ועוד קרים מקנקן כסף יפהפה. יין אדום נהדר (כרם שבו) נמזג לכוסות קריסטל גדולות ויפות ובמחיר מתון יחסית, לחם מצוין עם רסק עגבניות ושמן זית, שוב ללא חיוב (לפחות בצהריים), בקיצור: תרבות אירוח שפויה ליד חירייה, מול מסלולי ההמראה של נתב"ג.
ואז מגיעות המנות הראשונות. סלט ירוק רענן של חסות מסוגים שונים עם כמה פרוסות קלויות קלות של גבינת עיזים משובחת. יופי. סלט עגבניות מעגבניות שרי מוצקות ועזות טעם, בצל אדום כמו שצריך, קרוטוני פיתה קלויה ומריחה מקסימה של גבינה טורקית מלוחה (טולום?) שממש מרוחה על כל העגבניות בשכבה דקה. נשמע ונראה מוזר, אבל בפועל מצוין.
מרק עגבניות עם טוסט קטן מכוסה בפרמזן היה לא פחות טוב. קצת חריף, פיקנטי ומשמח מאוד את אשתי, שמתה על מרקים ולא זוכה לקבל מספיק מהם, לטעמה, בבית. אני מוחה בתוקף על הקביעה הזו, אגב.
אני הולך על המנה הכי מאתגרת. כרוב ממולא. כל-כך קל ליפול. הכרוב מתגלה כמנה הטובה ביותר בארוחה. בחירה לא קלה. אבל מילוי הבשר הדחוס, אם כי לא מדי, והרוטב הסמיך המקושט בצימוקים אוזבקיים שלא היה מבייש אף מסעדת פועלים אסלית מצד אחד ואף מסעדת גורמה מעונבת מצד שני.
עוברים לעיקריות. הנוער הצעיר הולך על שניצל וצ'יפס. צ'יפס קצת שגרתי, אבל השניצל מצוין, והוא מגיע עם רוטב שמנת-חרדל נהדר שגם שאר הסועדים השתמשו בו.
הנוער המבוגר יותר מזמין פסטה בראגו בקר. הפסטה היא דפים גדולים, כמעט כמו דפי לזניה, של פסטה טרייה, והראגו כל-כך עשיר עד שזה כמעט מוגזם. מנה חורפית, עשירה ומושחתת להפליא.
אשתי מתענגת, ובצדק, על ספגטי עם צדפות מול שחורות טריות. כמות עצומה של מולים* משובחים מעל ספגטי משובח ברוטב עדין, אבל לא פראייר.
אני מזמין טלה על העצם עם תפוחי אדמה סופריטו - ומקבל, להפתעתי, צלעות טלה (טוב, טיבון) עם מה שמכונה Potato wedge - אותם נתחי תפוחי אדמה גדולים. אז נכון, זה מבושל ואז מטוגן (בסופריטו זה הפוך, אגב), אבל הטלה כל-כך עסיסי וטוב, כזה שלא היה מבייש אף מסעדה ערבית טובה, ותפוחי האדמה כל-כך מוצלחים, שמהר מאוד אני סולח ושוכח שדמיינתי משהו אחר. מי שאינו מסוגל לעשות שינוי מחשבתי, ועוד כשהוא מקבל צלעות טלה, שאם הן עשויות טוב (וכאלה הן אכן היו), אי-אפשר שלא ליהנות מהן, הוא סתם נאד. אני מקווה שאני לא, כי נהניתי מאוד.
אסתר היא יופי של מסעדה לאכול בה אם אתם באזור, אבל - וזה אבל גדול - מקום מצוין לנסוע אליו במיוחד. כולה חצי שעה ואפילו פחות מתל-אביב, במיוחד אם זו אינה שעת העומס. אני כל-כך שמח שתיקנתי את המעוות. כידוע, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
בעסקית הצהריים זה כמובן יותר משתלם.
כדאי להכיר | מולים. אצל סוחרי דגים רציניים יש כבר שנים צדפות מול שחורות מיובאות. אני את שלי הייתי קונה, לו הייתי מרשה לעצמי, אצל מוסי פנצטר בשוק הכרמל. אחר כך אין פשוט מהן. מלהיטים מחבת ברזל כבדה, ואז מניחים בה את המולים וכשהן נפתחות (את אלו שלא נפתחות, לא פותחים בכוח ולא אוכלים) מתבלים בפלפל שחור ומגישים.
אסתר |
פרטים: דרך העצמאות 8, יהוד. טל' 03-6325852. א'-ה' 09:30-23:00 (עסקית 17:30-12:00), ו' 23:00-08:00, שבת 09:30-16:00 (ולא תאמינו, יש עסקית גם בשישי ושבת) |
מחירים: עסקית שניצל - 75 שקל, עסקית פסטה ראגו - 95 שקל, עסקית טלה - 115 שקל, עסקית ספגטי עם מולים - 85 שקל, כוס כרם שבו אדום - 38 שקל, תוספת לסלט עגבניות- 15 שקל, תוספות לסלט ירוק - 15 שקל
השורה התחתונה: יקר אבל שווה