מרים פיירברג / צילום: שלומי יוסף
בין אם הבחירות לכנסת יתקיימו בעוד שלושה חודשים ובין אם יתקיימו בעוד חצי שנה או במועדן המקורי, דבר אחד הוא ברור - הבחירות הללו יהיו הראשונות בתולדות המדינה שבהן ראש ממשלה מכהן מעמיד עצמו לדין הבוחר בזמן שעננה כבדה של חשד לשחיתות רובצת מעליו. יתר על כן, רבים הסיכויים שבנימין נתניהו יתייצב לבחירות כשבידיו מכתב זימון לשימוע לפני העמדה לדין פלילי, בגין שוחד ומירמה והפרת אמונים, בתיקים 4000, 1000, ו-2000, לפי סדר החומרה הזה. זימון שעליו יהיה חתום היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.
האם הציבור הישראלי יבוא חשבון בקלפי עם הליכוד וראש הממשלה בשל החשדות נגד נתניהו ובני משפחתו, או שמא אותם אנשים שהביעו אמון בנתניהו בסיבוב הקודם, יחזרו וייתנו בו אמון והליכוד ישמור על כוחו? ואולי, כפי שרבים חושבים, החקירות נגד נתניהו רק יחזקו את הליכוד ויהפכו את נתניהו באופן סופי למלך ישראל. ימים יגידו.
האופן שבו הצביע הציבור הישראלי בבחירות לרשויות המקומיות, שהסבב השני שלהן הסתיים השבוע, לא יכול לנבא את האופן שבו הוא ינהג בבחירות לכנסת ביחס לליכוד ולנתניהו. חלק מראשי הרשויות שהתייצבו לבחירות כחשודים - הודחו. אחרים ניצחו למרות החקירות הפליליות נגדם.
ראש עיריית ראשל"צ דב צור וראש עיריית יהוד יוסי בן-דוד, החשודים בשחיתות, הפסידו. איתמר שמעוני, שמתנהל נגדו משפט פלילי, הודח מראשות העיר אשקלון. אבל מנגד, שמעוני הפסיד על חודם של 400 קולות בלבד, ונבחרו מחדש ראשת עיריית נתניה מרים פיירברג, החשודה בשוחד והפרת אמונים, ראש העיר חדרה צבי גנדלמן, שגם נגדו מתנהלת חקירה, וראש מועצת תמר דב ליטבינוף, שלאחרונה הודה במסגרת הסדר טיעון בתיק 242, בביצוע עבירה של הפרת אמונים.
אחרי ניצחונה הגדול של פיירברג בסיבוב הראשון של הבחירות כתבה עמיתתי סטלה קורין-ליבר ב"גלובס" ("הניצחון של פיירברג הוא כתב אישום ציבורי לרשויות החוק"), שהניצחון של פיירברג הוא הכישלון של פרקליט המדינה שי ניצן, היועמ"ש אביחי מנדלבליט, והמפכ"ל רוני אלשיך. קורין-ליבר טענה כי "להיבחר שוב אחרי 20 שנה בראשות עיריית נתניה ועוד עם כ-60% תמיכה הוא הבעה מובהקת לאי-אמון במערכות האכיפה וראשיהן. התושבים אמרו: 3 שנים אחרי תחילת החקירה (נגד פיירברג החשודה בשוחד; ח"מ) לא הוכחתם את מה שטענתם".
אני חושב שקורין-ליבר טועה בתפיסה שלה את המושג "אמון הציבור" ברשויות החוק. אמון הציבור בראשי המשטרה והפרקליטות משמעו אמון בהוגנות, ביושרה המקצועית, בהיעדר משוא פנים ובאובייקטיביות שלהם. אבל גם כשהציבור מאמין ברשויות החוק, הוא רשאי לחזור ולבחור במועמד המועדף עליו ולהתייחס אל השחיתות שהוא נחשד בה כפרמטר חשוב פחות מאחרים בבואו לבחור מנהיג. אולי זה מצער, אבל זו עובדה. ולראיה - הבחירות המחודשות במנהיגים שהורשעו בשחיתות כמו אריה דרעי או דב ליטבינוף.
באופן דומה, גם אם חלק גדול מהציבור יחזור ויביע בבחירות הקרובות אמון בנתניהו, הדבר צריך יהיה להיחשב פחות כהבעת חוסר אמון במערכת החוק ויותר כאמירה של אותם אנשים שהם מוכנים לסלוח ולמחול לנתניהו על השחיתות וחוסר היושרה, כדי שלא לאבד את התכונות הטובות שהם מוצאים בנתניהו כמנהיג. הוגה הדעות, ניקולו מקיאוולי, שפעל במאה ה-16, כתב שמנהיג טוב לא צריך להיות בהכרח אדם טוב או ישר. חלק מהציבור הישראלי כנראה חושב כמוהו.
מתי בג"ץ יתפנה לדון בתוספת מיטות לבתי החולים?
החורף כבר כאן ויש לקוות שהוא יביא עמו מים רבים שיזרמו וימלאו את הכנרת והאקוויפרים. אבל כמו בכל שנה, החורף יביא עמו גם שפעת, נזלת, ומיני מחלות אחרות שיגדילו את הצפיפות בחדרי המיון ובמחלקות הפנימיות. ובשל המחסור במיטות אשפוז בבתי החולים, שוב ייאלצו החולים להצטופף בחדרים ובמסדרונות.
כבר בסוף החורף הקודם, ב-7 במארס 2018, עתרה ההסתדרות הרפואית (הר"י) לבג"ץ נגד סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, שר האוצר, משה כחלון, וקופות החולים בדרישה שבג"ץ יוציא צו על-תנאי שיורה להם לתקן את המצב העגום בבתי החולים. באמצעות עו"ד ארנה לין, ביקשה הר"י מבג"ץ להכריח את השרים לפעול באופן דחוף ולהוסיף לכל הפחות 350 מיטות אשפוז בבתי החולים ברחבי הארץ מדי שנה כדי למנוע את החרפת הבעיה עקב קצב ההזדקנות וגידול האוכלוסייה.
הר"י ציינה בעתירה, שמצוקת האשפוז והעומס שבו נתונה המערכת פוגעת באופן ישיר ביכולת להעניק טיפול רפואי נאות למטופלים, עד כדי יצירת סיכון ממשי לחיי אדם. לצד זאת, נאמר בעתירה החשובה כי מצוקת האשפוז והעומס גורמים להופעת תופעות בעייתיות נוספות ובהן התפשטות נרחבת של זיהומים שעוברים בין החולים, עלייה במקרי אלימות נגד צוותים רפואיים בין היתר בשל הדוחק והלחץ ועוד. עד היום לא נקבע דיון בעתירה הזאת.
עמותה נוספת שפועלת בנושא היא "רפואה בטוחה" בראשות רחל לייקוביץ, שעשתה חישוב לפיו בזמן שבג"ץ דחה את הדיון בעתירה מתו בבתי החולים כתוצאה מצפיפות, שנחשבת לגורם המרכזי של מחלות זיהומיות, כ-2,666 חולים. החישוב מבוסס על דוח מבקר המדינה, שקבע בשנת 2013 שבבתי החולים מתים מדי שנה 4,000-6,000 איש ממחלות זיהומיות נרכשות. במילים בוטות: אלו חולים שלא היו אמורים למות, אבל הם מתו רק בגלל שנדבקו במחלה מזהמת בבית החולים, לאחר שהם באו לקבל טיפול.
לא מדובר בפעם הראשונה שמוגשת לבג"ץ עתירה ברוח זו. עתירה דומה הוגשה ע"י הר"י לפני כשמונה שנים, אך נדחתה בעיקרה נוכח החלטת הממשלה בפברואר 2011 לפעול להוספת 960 מיטות אשפוז בשנים 2011-2016. הר"י מציינת כי החלטת הממשלה מ-2011 יושמה באופן חלקי ונוספו 833 מיטות בלבד עד 2016.
על כל פנים, נכון להיום, מצבם של אזרחי ישראל גרוע. שיעור המיטות בישראל הוא 1.8 מיטות ל-1,000 נפש. נתון שהוא נמוך ב-40% מהשיעור הממוצע במדינות ה-OECD.
יהיו בוודאי מי שיטענו שלא מדובר בסוגיה משפטית שראוי ששופטי בג"ץ יתערבו בה, אלא בסוגיה תקציבית שהיא בסמכות בלעדית של הממשלה. להם נזכיר את פסק הדין שנתן בג"ץ ביוני 2017 ביחס לשטח המחיה שצריכה המדינה לתת לאסירים ולעצירים בבתי הסוהר והמעצר. בפסק הדין הזה נקבע כי על המדינה לעשות את הנדרש כך ששטח המחיה המזערי לכל אסיר ועצור יעמוד לפחות על 4 מ"ר ללא שירותים ומקלחת (או 4.5 מ"ר, כולל שירותים ומקלחת). זאת, בשל העובדה ששטח המחיה הקטן המסופק היום לאסירים פוגע בזכותם לכבוד, לשלמות הגוף והנפש ולפרטיות באופן לא מידתי.
בפסק הדין נקבע כי הרחבת מרחב המחיה לאסירים יכולה להיעשות במספר אופנים, שניתן לחלקם לשתי קטגוריות עיקריות: האחת, הרחבת שטח המחיה בין אם ע"י שיפוץ התאים הקיימים ובין אם ע"י הוספת תאים חדשים (וכן שילוב של השניים); השנייה, התאמת אוכלוסיית העצורים והאסירים לתנאים שנקבעו בפסק הדין, בין אם ע"י שחרור אסירים קיימים ובין אם ע"י הקטנת "זרם הנכנסים" (ושילובם של השניים).
בניגוד לכמות האסירים והעצורים, את כמות החולים שנזקקים לאשפוז המדינה לא יכולה לווסת. אבל כשקשיש חולה נאלץ לשכב במשך ימים ארוכים על מיטה במסדרון של בית החולים, וכשילדה חולה צריכה להצטופף בחדר עם עוד ארבעה חולים אחרים, אז כבודם, וזכותם לפרטיות, נפגעים במידה שאינה פחותה מזו שחשים האסירים שחיים בצפיפות. אף אחד לא יעז לטעון שדמם של האסירים סמוק יותר.
"היכולים אנו, שופטי ישראל, להתעלם מהמציאות בשטח ולהמשיך לשלוח את המורשעים בפלילים - קל וחומר חשודים או הנאשמים בפלילים... לתנאי כליאה שאינם ראויים למחייתו של אדם?", שאל השופט אליקים רובינשטיין בבג"ץ שטח המחיה של האסירים והשיב בשלילה ויצא בפסיקה נכונה ומתקנת עולם.
באופן דומה, על הממשלה, על שופטי בג"ץ, ועלינו כחברה, לשאול את עצמנו האם אנחנו יכולים להמשיך להתעלם מהמצב בשטח ולשלוח חולים וקשישים לאשפוז בבתי החולים בתנאים שאינם ראויים למחייתו של אדם. והאם אנחנו יכולים להמשיך לאפשר לרופאים, לאחיות, ולשאר העובדים בבתי החולים, לעבוד בתנאים כ"כ קשים ובלתי נסבלים. התשובה ברורה. ולכן, בג"ץ צריך לדון בעתירה של הר"י ולנסות לשנות את המצב המביש הזה. ויפה שעה אחת קודם - הגשם כבר מתדפק על החלון.