הצפות באשקלון/ צילום: רויטרס
ישראלים רבים מדי מכירים את התופעה - אירוע גשם לא משמעותי במיוחד שהופך בתוך פרק זמן קצר יחסית את החיים לסיוט: בתים מוצפים, כבישים חסומים, מכוניות תקועות, מבנים קורסים. שלא לדבר על כך שלעתים ישנה גם פגיעה בנפש.
עונת הגשמים הישראלית כבר פה ואיתה מגיעה כמובן תקופת ההצפות. כנראה שבחורף הנוכחי - ובכל החורפים בעתיד הנראה לעין - התופעה הזאת תמשיך ללוות אותנו. אבל לפני שיחזור האביב ונחזור ונשכח מבעיות הניקוז, יצאנו לבדוק למה זה קורה ומה אפשר לעשות בקשר לזה.
להבדיל מהגשם, בעיית ההצפות של ישראל היא לא תופעת טבע. ההצפות הן מעשי ידי אדם - ולעתים קרובות גם חוסר מעשי ידי אדם - ואפשר לשנות את המצב.
ישראל היא לא מדינה גשומה, אבל גם לא צחיחה במיוחד. כמות הגשם השנתית באזור המרכז לא רחוקה מכמות הגשם השנתית בלונדון, למשל. אבל שם הגשם יורד במשך כל השנה, ואצלנו הוא יורד בכ-60 ימים בשנה. משמעות הדבר כמובן היא שכשהגשם מגיע, אז הוא מגיע בכמויות גדולות במיוחד. אבל כמות הגשם היא עדיין לא הבעיה. ההצפה מגיעה מהנגר שנוצר, מהמים שזורמים מעל לאדמה.
מקור בתעשיית המים, שהעדיף להישאר בעילום שם, סיכם את בעיית ההצפות של ישראל כך: קודם כל יש בעיה של תחזוקה של הניקוז, וכשאין בעיית תחזוקה אז יש בעיה בבניית הצנרת וכשכבר בנו את הצנרת כמו שצריך וגם מתחזקים אותה כראוי, אז פשוט תכננו אותה לא נכון. גם אם זו גישה מאוד פסימית מאוד היא קצת מלמדת אותנו על שלבי היווצרות השלולית שתטביע אותנו.
מאחר שרוב הצנרת ואמצעי הניקוז השונים בישראל כבר בנויים, נקודת המוצא שלנו תהיה קודם כל תחזוקה שלהם.
"אני לא רוצה להאשים את כל העיריות", אומר פרופ' ערן פרידלר מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון, "אבל אחד הגורמים המרכזיים הוא אחזקה והתכוננות לגשם. מכיוון שיש לנו תקופת יובש ארוכה, הקולטנים שדרכם נכנס הגשם לתוך צנרת הניקוז, עשויים להיסתם בזבל כזה או אחר - בחלקיקי אדמה, לכלוך וכן הלאה. ברגע שהקולטן סתום, או סתום חלקית, יכולת העברת המים שלו יותר נמוכה.
"לפני כל גשם צריך לעבור בכל הקולטנים ולראות שאכן כולם פתוחים. זו עבודה לא קטנה, אבל אם לא עברו קולטנים אחד-אחד ופתחו אותם, אז מספיק שיהיה אחד במורד הדרך סתום - והוא כבר יכול לעשות שלולית גדולה".
גם עזרא נוה, מנהל יחידת התיעול בעיריית תל אביב-יפו, מדבר על חשיבות העניין: "תחזוקה זה שם המשחק. מערכת כזאת היא מערכת רדומה. זו מערכת שרק כשבא אירוע גשם אתה יודע אם קיימת בעיה, והאירוע גשם גם עובר אחרי חצי שעה, ולא תמיד אפשר לעלות על הבעיה, כי לא בכל מקום לאורך המערכת יש מישהו בשטח. בלי לעשות תחזוקה ולוודא את האמינות של המערכת, הכשלים יכולים לצוץ בכל מקום".
מרוב בנייה, המים לא יכולים לחלחל
בעיה חשובה נוספת שמאיצה את כמות הנגר העילי - כלומר המים שאנחנו רואים זורמים במורד הרחוב, יוצרים שלוליות ותוקעים מכוניות ויוצרים פקקים - היא הבנייה המואצת בישראל, שיוצרת יותר ויותר משטחים קשיחים אשר אינם מאפשרים למים להיספג באדמה.
"כשיש לך משטח בלתי חדיר הוא גורם לך לא רק ליותר נגר", מסביר פרופ' פרידלר, "אלא גם יוצר פחות חלחול. אנחנו בסופו של דבר מדינת 'גדרה-חדרה', שם גרה רוב האוכלוסייה שלנו וזה מעל לאקוויפר החוף. אז אם יש יותר ויותר משטחים בלתי חדירים, יש פחות חדירה של מים למי תהום במישור החוף, ואז לא רק שיש לך יותר נגר, יש לך פחות מילוי חוזר של האקוויפר.
"יש כל מיני מהלכים שאפשר לעשות בעניין, אם זה לתכנן בורות החדרה קרוב לבתים, אם להפוך את הגינה למשטח מחדיר, כלומר כזו שהמים יתנקזו אליה, ועוד כהנה וכהנה דברים.
"אנחנו מדברים על 'רזיליאנס', על איתנות. זו היכולת של מערכת לספוג תקלה ולהשתקם. עם השינוי באקלים, כנראה שלא נצליח להדביק את הקצב עם מערכות הניקוז שלנו. אנחנו רוצים לבנות אותן ככה שידעו להתמודד עם אירוע שיטפון. כלומר, יהיה שיטפון, יהיו נזקים, אבל נגרום למערכת להשתקם יחסית מהר. זה הכלל על רגל אחת. כשהעיר הולכת ונעשית יותר ויותר בנויה אז לא רק הכמות של המשטחים הבלתי חדירים עולה, אלא הם קשורים אחד לשני, ואז למים יותר קל לעבור ולזרום ונוצר נגר חזק".
תופעת השטחים הפתוחים שהולכים ופוחתים לא רק יוצרת בעיות בשכונה החדשה או באזור המיידי שבו נעשית הבנייה. זאת בעיה שיכולה להיות לה השלכות קילומטרים רבים משם. למשל, אם נחזור לתל אביב אז יש לה פתח ניקוז אחד כיום - היציאה לים של נחל הירקון ברדינג. אבל הבנייה בגוש דן ובפריפריה ובכל אגן הניקוז, שכולל גם ערים שכנות, יוצרת משטחים קשיחים שמונעים חלחול לאדמה ומזרימים את המים לנחל בסופו של דבר ויוצרים עליו עומס, שלעתים בא לידי ביטוי בהצפת נתיבי איילון, שסלולים לצד נחל איילון, שהוא יובל של הירקון. תוכניות עתידיות, כמו סלילת מסילה רביעית באיילון והטיית הנחל, עשויים להביא לשיפור במצב מאחר שלאגן הניקוז של תל אביב עשויה להיווצר נקודת מוצא נוספת לים - של נחל איילון, שלא תעבור דרך נחל הירקון.
"הערים שלנו בנויות יותר ויותר, ויש יותר ויותר משטחים בלתי חדירים. כשיורד גשם על המשטחים הבלתי חדירים האלה, זה הופך לנגר. זאת אומרת שכמויות הנגר שנוצרות היום הן יותר גדולות ממה שהיו לפני 20, 30 שנה, כשהערים היו בנויות פחות בצפיפות", מסכם פרופ' פרידלר.
המים כמשאב ולא כמטרד
אז אם הבעיות ידועות - כמויות גשם שעתיות או יומיות גדולות וירידה בשטחים פתוחים, בעיות תחזוקה ובעיות תכנון, אז איך זה שאין אף תוכנית של המדינה בנושא?
"בעצם אין שום רגולטור-על שמטפל בנושא הזה של נגר בתוך הערים. מחוץ לערים רשויות הניקוז שהן תחת משרד החקלאות מטפלות בנושא. בערים זה תחת הרשויות המקומיות", מסבירה רחלי קולסקי, מנהלת אגף, קרקע, מים ומוסדות ציבור לאומיים במינהל התכנון. "החלטנו במינהל התכנון לטפל בנושא הזה שנקרא נגר עילי עירוני".
במינהל עובדים על מסמך מדיניות בנושא. הוא אמנם מסמך מנחה בלבד, אבל חשיבותו בכך שהוא מציע מגוון פתרונות למגוון בעיות. גם צרכנים וגם מהנדסים ואדריכלים יוכלו להשתמש בו.
"התוכנית שלנו עומדת על שתי רגליים. האחת היא הידרולוגית וכוללת מיפוי של תחנות הגשם. ברגע שאנחנו יודעים מה עוצמות הגשם הצפויות, אפשר לעשות חישובים של נגר, אפשר להשתמש במודלים ולהשוות את כמויות הנגר שיוקמו כתוצאה מהקמת אותו מבנה", אומרת טיקולסקי. "הרגל השנייה מתייחסת יותר להיבט התכנוני-אדריכלי-נופי. המטרה היא להגיע לתכנון נכון שיאפשר לצמצם את כמות הנגר. למשל, להקים שצ"פים באזורים נמוכים, כך שבחורף השצ"פ יוכל לשמש כמאגר למים שיאפשר להם לחלחל.
"מה שנציע במסמך הזה הוא בעצם חלוקה לפי תוכנית. כלומר, התייחסות אחרת לבנייה פרטית, או לשכונה חדשה. אנחנו גם מסתכלים, למשל, איפה העיר נמצאת - האם היא ליד הים או ליד נחל או שהיא נמצאת באקוויפר ההר או החוף או ההר".
מסמך המדיניות של המינהל לא מגיע לתוך ואקום. כבר קיימות כמה תוכניות שנוגעות לטיפול בנגר. גם היום בעת בניית שכונה חדשה ישנן דרישות להשאיר שטחים פתוחים לניקוז מים, למשל. אבל הפעם נראה שמדובר בניסיון לעשות סדר בתוכניות ולהחיל גם תפיסות חדשות יותר של ניהול הנגר, למשל, תכנון עירוני רגיש למים, שמשנה את המוקד מפינוי מהיר ככל האפשר של המים שיורדים אל ניצולם כמשאב. התפיסה הזאת דורשת, למשל, התחשבות במערכת הטבעית של הניקוז, למשל נחלים, במקום להשתמש בטכנולוגיות כדי להתגבר על הטבע.
פרופ' טל אלון מוזס, ראש מסלול אדריכלות נוף בפקולטה לאדריכלות בטכניון, מסתכלת בכיוון אחר. "כאדריכלית נוף, אני מסתכלת על הנגר כעל משאב, ולא רק כמטרד ובעיה. למשל, אנחנו נמצאים במדינה שחסרה לה המון-המון מים. אם היינו יכולים להשתמש במים האלה של הנגר, היינו יכולים יכול לצמצם את הצורך בעוד מתקן התפלה, או לחדש את המאגרים של מי התהום, שמאוד מאוד מדולדלים. חבל להזרים ישר כמה שיותר מהר את המים האלה לים".
איך אפשר לשפר את מצב הניקוז, למשל בשכונות ותיקות?
" זו פעולה מורכבת יחסית. צריך להשאיר מקומות בתוך מגרשים שיהיו שטחים מחלחלים. במקום שיש לך משטח שהוא לגמרי מרוצף, על כל המגרש, משאירים אזורים מחלחלים, שמים פשוט יכולים להגיע למי התהום, מאחר שההעשרה של מי התהום היא אלמנט מאוד חשוב. זה פתרון שבחלק מהמקומות הוא בעייתי והוא לא ממש עובד. אחת הגישות אומרת שצריכים לאסוף מתוך שכונות את המים האלה, ולהוביל אותם לשטחים פתוחים, ובשטחים הפתוחים האלה לאפשר את החלחול של המים, או ליצירה של אלמנטים נופיים, קוראים לזה גני גשם, שהם אזורים שהם לחים ושמתפתחת בהם צמחייה, וצריך פחות להשקות אותם".
אז אחרי שסיכמנו שתחזוקה היא הכרחית כדי להימנע מהצפות, מה עושים גורמים כמו נתיבי איילון, שהמים שזורמים אליהם מגיעים מרשויות ניהוליות אחרות?
"כל מה שיכול לחסום את הניקוזים, כל מה שאצלנו במתחם הכביש, ובמתחם הדרך - אנחנו אחראים באמצעות קבלני האחזקה שלנו לנקות, ולשמור על ניקוז פתוח", מסביר אוהד דורפמן, סמנכ"ל תפעול ואחזקה בחברת נתיבי איילון. "המטרה שלנו היא להתעסק במניעה - לדאוג שלא נגיע לסגירת כבישים".
לדבריו, עוד לפני החורף מתקיימות ישיבות ופגישות תיאום בין כל הגורמים המעורבים ליישור קו, במיוחד מול רשות ניהול נחל איילון. בנוסף בנובמבר מבצעים תרגיל כדי לבדוק את הנהלים הקיימים.
"יש לנו מדיד להצפה שנמצא בגשר מוזס. המדיד הזה זאת הנקודה המועדת ביותר להצפה ונותן התראה לגבי גובה נחל איילון. נוהל הצפה מבוסס על שלבים - כל שלב עם עליית גובה פני המים", מסביר דורפמן. "ישנן דרכי פעולה שונות כדי למנוע סגירה של העורק תחבורה הראשי של גוש דן, החל מהוספת אמצעי שאיבה ועד לסגירה של הנתיבים שנעשית באישור המשטרה".
לדברי מוזס אלון, "ישנן כל מיני שיטות שמנסות לאסוף את הנגר, לאגור אותו באיזה שהוא מקום, ולהשתמש בו, כמו למשל, בראשל"צ שם אוספים חלק גדול מהנגר העירוני ומזרימים אותו לאגם של הסופרלנד. חלק מהמים עוברים לעוד אגם קטן, שנקרא אגם הנקיק, חלק מהם מוחדרים לקרקע, ומעומק לא מאוד-מאוד גדול שואבים אותם ומשתמשים במים האלה להשקיה של גינות בראשון מערב".
מוזס אלון מציינת דוגמה אחרת לניקוז של נגר עילי בפארק הרצליה, שם קיימת בריכת חורף שבמשך חודשי העונה מתמלאת במים ומשמשת בית גידול טבעי לעופות ולצמחים. כך אוגרים את המים והם יכולים לחלחל לאדמה, "והנה, יש לנו כאן אפשרות להשתמש במי הנגר האלו כדי ליצור חוויה של טבע בעיר". בעמק הצבאים בירושלים יצרו פתרון דומה, שמנקז מים מהשכונות מסביב למערכת של בריכות יחסית גדולות ויוצרים אזור של נופש.
מוזס אלון מציינת כי הבעיות בטיפול בנגר טמונות לא רק בכמות של המים אלא במהירות של הזרימה שלהם. שזה מה שגורם לבעיות. אחד הפתרונות הוא להשהות את הזרימה, ואת זה אפשר לעשות בכל מיני אמצעים. למשל גגות ירוקים, שקולטות את הגשם, מחזיקים אותו לתקופה קצר, ואז משחררים אותו. זה גורם לכך שלא כל המים ישר מגיעים ונאספים בתוך הצנרת. פתרונות אחרים יכולים לכלול גם הקמת מקומיות.
"זה לא ייחודי לישראל, תסתכל על ההוריקנים"
האם בעיית ההצפות ייחודית לישראל? האם מצבנו יותר רוע ממה שקורה בעולם?
"אני לא חושבת שזה ייחודי לישראל. תסתכל על כל ההוריקנים. אין לנו הוריקנים, אבל יש לנו כמויות גדולות של מי גשם שאי אפשר לנקז אותם, זו לא בעיה ייחודית לישראל. מה שייחודי לנו זו הצפיפות של הבינוי וחוסר היכולת שלנו, למשל, לאגור את המים האלה".
מה עושים בעולם?
"אוסטרליה מאוד מתקדמת בניהול נגר ובמלבורן למשל יש אצטדיון גדול שמנקז מים למאגר תת-קרקעי, שממנו משקים את כל הפארק שהאצטדיון הזה נמצא בו. זו השקעה שאנחנו לא נשקיע בישראל, כיוון שאנחנו יש לנו מחסור בקרקע. אבל הרעיון לאסוף את המים ולהשמיש אותם זה בהחלט אחד הדרכים לטפל בנגר".
לדברי עזרא נוה, "בעיית ההצפות לא ייחודית לנו, ובהרבה מקומות בעולם, המצב אפילו יותר חמור, והתוצאות אפילו הרבה יותר קשות. גם בארה"ב הגדולה סובלת מהצפות, וכתוצאה מזה יש הפסקות חשמל, הפסקות של אספקת מים, אי פיתוח ערים. לשמחתי, אנחנו נמצאים דווקא במקום טוב בסקאלה של ערים שסובלות מבעיה של הצפות וגשמים".
"אצלנו יכולה להיות שנה של 400 מ"מ גשם ושנה של 900"
נוטים לחשוב שתופעת ההצפות הפכה לנפוצה יותר בגלל התחממות כדור הארץ, שמשנה את מזג האוויר בעולם, וכמובן גם אצלנו. עם זאת, כששואלים את המומחים תמונת המצב שעולה מורכבת יותר.
האם יש שינוי בדפוס הגשם בישראל?
"קשה מאוד להגיד את המשפט הזה", אומר מנהל השירות המטאורולוגי, ניר סתיו. "ההשתנות הטבעית של מזג האוויר אצלנו, של כמות המשקעים משנה לשנה, על פני עשורים, היא גדולה מאוד בגלל שאנחנו נמצאים בתפר בין אזור צחיח לאזור גשום, ושינויים קטנים במערכות מזג האוויר משנה לשנה, כבר גורמים לתנודות מאוד גדולות בכמות המשקעים. אצלנו יכולה להיות שנה אחת 400 מ"מ גשם ושנה אחת של 900 מ"מ. ואנחנו מסתכלים אחורה על ההיסטוריה שלנו, אנחנו רואים תקופת בצורת מאוד משמעותית שהייתה בשנות ה-30-40 של המאה ה-20, ואח"כ תקופה גשומה יותר, ועכשיו קצת תקופה גשומה פחות. עם זאת, בגלל התנודות החזקות, קשה למצוא משהו מובהק סטטיסטית".
אבל אלה שינויים אקלימיים ארוכי טווח והם קשורים יותר למדידות שנתיות. הבעיה שלנו היא לא כמות הגשם השנתית בישראל, אלא כמות הגשם השעתית או היומית. הרי הצפות קורות גם בשנות בצורת.
"אצלנו זה מאוד מאוד 'רועש'", מסביר סתיו, "זאת אומרת, יש לנו לפעמים עוצמות חזקות מאוד או חלשות מאוד. היו לנו כבר בהיסטוריה כמויות של 80 מ"מ גשם בשעה ואפילו יותר".
אבל האם המגמה של מכות גשם חזקות מחריפה?
סתיו: "לפי התיאוריה שקשורה לשינוי האקלים, גם אם תהיה ירידה בכמות הכוללת של המשקעים, לא רק שהשכיחות של אירועים כאלה לא אמורה לרדת אלא היא יכולה אפילו לעלות. הסיבה לכך היא שהאטמוספרה חמה יותר, יש לה תכולת מים גדולה יותר ולכן העננים יכולים להיות עבים יותר, מפותחים יותר, עם תכולת מים גדולה יותר - לכן יכולים גם לתת מכות גשם חזקות יותר. אנחנו כרגע עוד לא נמצאים במצב שאנחנו מזהים את זה בצורה מובהקת סטטיסטית במדידות, בגלל השונות הגדולה שיש לנו באופן טבעי".