שירי למל / צילום: רונן גולדמן
איפה אני תופסת אותך?
"במשרד. בדיוק סיימתי שיחה עם לקוח ואני לפני שיחת סיכום שבועית עם אחת העובדות שלי. אנחנו מציעים פתרון של פרטיות בעולם הבלוקצ'יין, ומשתמשים בטכנולוגיה שנקראת 'הוכחה באפס ידיעה': כלומר להוכיח דברים על מידע מבלי לחשוף את המידע עצמו. אני אחראית על כל מה שקשור ללקוחות - החל ממי הם ועד ההחתמה שלהם".
כמה זמן את בחברה ומה עשית קודם?
"אני ממש חדשה, הגעתי בספטמבר. אבל את יודעת, זה סטארט-אפ והדברים רצים פה מהר. התפקיד הקודם של היה בטראסטיר שנרכשה על ידי IBM, כאשת מכירות טכניות ולפני כן עבדתי בתאגיד האמריקאי מקסון. התואר שלי הוא בהנדסה ביו-רפואית".
מה חשבת שתעשי עם התואר?
"חשבתי שאבנה גפיים מלאכותיות לנכים ואקים אותם על הרגליים. בחיי. והיה לי חלום נוסף: להיות מהנדסת בחברת לגו ולבנות מודלים ללגו טכני. כילדה היו קוראים לי 'המוּהַנדס'. כשחשבתי מה ללמוד התקבלתי גם להנדסה מכנית וגם להנדסה ביו-רפואית; הייתי צעירה אחרי צבא ולא היה לי מושג מה לבחור, המליצו לי ללכת למה שקשה יותר להתקבל אליו, כי אם אתחרט המעבר יהיה יותר קל. יאדה, יאדה, יאדה, כעבור ארבע שנים סיימתי הנדסה ביו-רפואית. חלום הלגו נגוז, אף על פי שאני עדיין חובבת לגו. הבת שלי כמעט בת שנתיים ואני מחכה לשלב שהיא תתחיל לשחק".
אז איך הגעת לבלוקצ'יין?
"כשהבנתי שרוב התעשייה הביו-רפואית בארץ היא בעיקר תוכנה, עם הזמן החלטתי לעבור לעולם אבטחת הסייבר. כשהבלוקצ'יין התחיל זה ריתק אותי, בעיניי זה העתיד של העולם. בלוקצ'יין פותר דברים בצורה שהיא חצי קסם".
מה את עושה אחרי שעות העבודה?
"אני גם אמא, ובין לבין אני מציירת. כל רגע פנוי אחר הוא טלוויזיה או שינה. החיבה הגדולה שלי היא רישום בעיפרון וקצת ציור בצבעים אקריליים. היו לי מחשבות לצייר בצבעי שמן, אבל הבנתי שזה יהיה עמוס מדי. גם לרישום אני מקדישה היום פחות זמן ממה שבאמת הייתי רוצה. רק אחת לכמה ימים אני עוצרת ומציירת".
זה עוזר לנפש?
"זה מרגיע. אני נהנית מההתבוננות בפרופורציות ומבחינת דברים במרחב, שזה בכלל חשוב בחיים".
ומאזן את מה שאת עושה בעבודה?
"זה משתלב. כמו שאני בוחנת חפצים ובודקת היכן הם חשוכים והיכן האור נופל עליהם, אני גם צריכה להבין ניואנסים של אנשים והתנהגויות".
איפה תהיי בעוד חמש שנים מהיום?
"מקווה שנצליח למכור את החברה ואעשה את מה שאני עושה בתאגיד גדול".