העיתונאי ג'מאל חשוקג'י / צילום: Shutterstock
ביום ו' דלפו בו זמנית לחשובי העיתונים בארה"ב מסקנות החקירה של סוכנות הביון המרכזית בפרשת ג'מאל חאשוקג'י, העיתונאי הסעודי הגולה, שנרצח בקונסוליה של ארצו באיסטנבול לפני חודש וחצי.
הסי.איי.אי אמנם לא מצא "אקדח מעשן", אבל צירוף הראיות הנסיבתיות, לצד ניתוח של תהליכי קבלת ההחלטות בערב הסעודית, מביא את הביון האמריקאי למסקנה הבלתי נמנעת: את ההוראה לרצוח את חאשוקג'י נתן האיש החזק של המשטר הסעודי, בן המלך ויורשו המיועד, הנסיך מוחמד בן סלמן בכבודו ובעצמו.
עוד לפני הפרסום, למעטים מחוץ לערב הסעודית היה איזשהו ספק. כמעט כל משקיף על עריצויות העולם הערבי יאשר שאין שם פרילאנסרים. לטובת שלומם הנפשי והפיזי, גם בכירים אינם מעזים לקבל החלטות בלי הוראה מפורשת מן הפסגה. מגוחך מעיקרו הוא הרעיון שרצח מוטרף וסנסציוני כזה יהיה תוצאה של יוזמה מקומית.
המשטר הסעודי איבד זה כבר כל קורטוב של אמינות לרגל הראשומון הנלעג והדוחה של גירסת הרצח: ג'מאל בכלל לא היה שם; ג'מאל יצא ונעלם, וגם אנחנו רוצים לדעת מה קרה לו; טוב, ג'מאל נהרג, אבל בלי כוונה, לאחר קרב אגרופים; טוב, רצחו אותו, סליחה, והגופה נמסרה לשותף מקומי; טוב, רצחו אותו בכוונה, ותשכחו מהשותף, אבל תגידו לנו מה אתם יודעים; טוב, רצחו אותו באכזריות, מצטערים, אבל לנסיך הגדול לא היה מושג, ואנחנו מוכנים לערוף את ראשיהם של כמה קצינים.
לעזאזל המזרח התיכון
הנשיא טראמפ הוסיף לנסות ולהתהלך בין טיפות הדם. אמנם סגן הנשיא ומזכיר המדינה דיברו במפורש על הצורך להעניש בחומרה את האשמים; אבל הנשיא עדיין משתמט מדיון במסקנות אסטרטגיות. ממשלו הטיל בסוף השבוע שעבר סנקציות על 17 סעודים, ומקווה שזה יספיק. הנשיא אישר אתמול, שקיבל תדרוך ממנהלת הסי.איי.אי, אבל ישמע מסקנות מלאות רק ביום ג'.
ה"וושינגטון פוסט" מביא הבוקר מפי "יועץ המשוחח עם טראמפ לעתים קרובות", כי "זה מצב שבו הכול יודעים למעשה מה קרה". היועץ הלא-מזוהה הוסיף: "אילו הייתה מתמלאת משאלתו של הנשיא, הוא היה מסתלק לחלוטין מן המזרח התיכון ומכל בעיותיו. זו בעיה שהוא היה רוצה להסיר מסדר היום".
אבל איך מסירים אותה? בקליפורניה אתמול, בדרכו לבקר באתר שריפת היערות הקטלנית ביותר בתולדות ארה"ב, הנשיא חזר ואמר לעיתונאים, "ערב הסעודית היא בעלת ברית יוצאת מגדר הרגיל. היא עוזרת לנו במקומות עבודה ובפיתוח כלכלי". הוא חזר על המשפט פעמיים, ללמדך מה באמת מעניין אותו: לא אינטרסים אסטרטגיים או יציבות עלי אדמות, אלא השורה התחתונה.
הכלל הזה אגב חל כמעט על כל היבט של מדיניות החוץ האמריקאית. הנשיא, מהיותו משולל סנטימנטים המבוססים על ידע היסטורי, מחשב כדאיות של יחסים על סמך רווח כלכלי. זו הסיבה שכל אימת שהוא מזדמן לפגישה עם בעלי בריתו באירופה הוא מדבר על תרומתם לתקציב נאט"ו, לא על חלקם בהגנת הדמוקרטיה המערבית.
בחצרו של הורדוס
להעניש את מוחמד בן סלמן על עניין של מוסר ושל אתיקה? להכיר ברצינות בקשר בין מדיניות חוץ לזכויות אדם? זה לא חלק מעולמו של הנשיא טראמפ. למען ההגינות, הדילמה הזו מעולם לא הניבה פתרונות מובנים מאליהם.
השאלה היא עתיקת ימים: איך צריכה מעצמת על לנהוג בבעל ברית קטן אך חיוני, המתנהג כמנוול. היא העסיקה עוד את מייסד הקיסרות הרומית, אוגוסטוס, בסוף המאה הראשונה לפני הספירה. המנוול החיוני היה הורדוס מלך יהודה. כאשר אוגוסטוס שמע שהורדוס ציווה להמית כל תינוק בן שנתיים ומטה, ובכלל זה את ילדיו שלו, הוא אמר, לפי המסופר, כי "בחצרו של הורדוס מוטב להיות חזיר מאשר בן המלך". אבל זה לא הפריע לו לעשות עסקים עם הורדוס.
את הלבוש המודרני של בחירת אוגוסטוס תפר הנשיא פרנקלין רוזוולט, לפני 80 שנה. הוא כיוון אותה לאנאסטאסיו סומוסה גרסיה, גנרל שתפס את השלטון בניקרגואה, באמריקה המרכזית, שבר שיאים בדיכוי ובשחיתות - אבל שירת את האינטרסים של ארה"ב. הוא היה מחסום להתפשטות פופוליזם שמאלי רדיקלי. רוזוולט אמר עליו, בחיבה מסויגת ובעודף פרגמטיות, "הוא בן כלבה, אבל הוא בן הכלבה שלנו".
החיווי ההוא הצמיח כנפיים, והפך לאחת הקלישאות המפורסמות של המאה ה-20. משפחת סומוסה הוסיפה לשדוד את ניקרגואה 40 שנה ויותר, תחת שלטונם של בני בן הכלבה. מרד עממי הפיל לבסוף את השושלת, ותחתיה, בדיוק כפי שחששו, קם משטר פרו-קומוניסטי, שגמר אומר להפוך את ניקרגואה לקובה שנייה. ארה"ב שילמה מחיר יקר על תמיכתה בבן הכלבה שלה.
"לאמץ כל דיקטטור"
וושינגטון הוסיפה לבחור בני כלבה על פני כל כדור הארץ. המלחמה הקרה עם ברית המועצות סיפקה את התירוצים. לפעמים הבחירה עלתה יפה, ולפעמים היא הסתיימה באסון כבד. רודנות האחים קסטרו בקובה הייתה תוצאה של בחירה אמריקאית בבן כלבה מושחת ששמו היה בטיסטה. הרפובליקה האסלאמית של איראן היא תוצאה של העדפה לא הכרחית של "בן הכלבה שלנו", הלוא הוא השאה, מוחמד רזא פהלאווי. בכמה מקומות האמריקאים ניסו להיפטר מבני הכלבה שלהם, ולבחור יורשים הולמים יותר. הם עודדו, או הרשו, הפיכות צבאיות והתנקשויות.
פה ושם, בני הכלבה אמנם עצרו את הקומוניסטים, והניחו את היסודות (גם אם לא התכוונו) לדמוקרטיה משגשגת, למשל בדרום קוריאה. במקומות אחרים, ארה"ב הכתימה את שמה הטוב במידה כמעט חסרת תקנה.
ב-1977, הנשיא החדש ג'ימי קרטר הכריז, בנאום פומבי, כי "מהיותנו בטוחים בעתידנו, אנחנו חופשיים עכשיו מן הפחד המוגזם מפני הקומוניזם, שהוביל אותנו לאמץ אל חיקנו כל דיקטטור שחלק את הפחד הזה איתנו". קרטר ניסה להעמיד זכויות אדם במרכז מדיניות החוץ האמריקאית, אבל המלחמה הקרה טרפה את קלפיו. הוא עורר עליו את חמת הימין האמריקאי ואת לעגו. ב-1981, רונלד רייגן שם קץ לאידיאליזם הזה.
דווקא בשנות נשיאותו של ג'ורג' דאבליו בוש, שמרן ימני, ארה"ב חזרה ונטתה אל מדיניות חוץ אוטופית של תיקון עולם באמצעות מתכונים דמוקרטיים. כך היא הכריחה את הרשות הפלסטינית לעורך בחירות ב-2006, שהניבו ניצחון לחמאס. ודווקא ברק אובמה, שתואר כרדיקל שמאלי מסוכן, הבטיח בעלותו לשלטון שארה"ב תחדל להגיד לזרים איך לנהל את ענייניהם. אבל עד מהרה הוא נתקל באביב הערבי, ונאלץ לוותר על בני הכלבה משכבר הימים.
הנסיך מוחמד בן סלמן הוא האנטי-תזה של האביב הערבי. הוא עמד לפתור את הדילמה אחת ולתמיד: מתקן נועז, שיצעיד את ארצו אל הזמן המודרני מבלי להעניק לה אף חירות פוליטית אחת: נוסחה מפתה בשביל נשיא אמריקאי, השונא את מורכבויותיו של המזרח התיכון. לרוע המזל המורכבויות חוזרות וטופחות על פניו.
ארה"ב תצטרך להחליט אולי בימים הקרובים איזה משני הסיכונים היא מעדיפה: לחבק את בן הכלבה שלה, או לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny