איילת שקד ונפתלי בנט / צילום: אפי שריר - ידיעות אחרונות
אתמול אחרי שהסתיימה הצהרתו לתקשורת של ראש הממשלה נתניהו, קבעו שר החינוך נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד לשבת לפגישה אישית. רק שניהם, להתייעץ. במשך שעה הם דיברו על ההתפתחויות האחרונות והחליטו ביחד שהדבר הנכון ביותר בשלב הזה יהיה להישאר בתוך ממשלת ה-61. בנט ידע כי הודעותיו בנוגע לתיק הביטחון והמעין-אולטימטום שהציב לראש הממשלה בנושא הזה יהיו בעוכריו וכי הוא יצטרך להסביר לציבור מדוע ירד מהעץ. "עדיף שראש הממשלה ינצח אותי בקרב פוליטי, מאשר שהנייה ינצח את מדינת ישראל", הוא אמר הבוקר בהצהרה לתקשורת שנתן, כאשר שקד לצידו.
כבר לילה קודם, רמזו מן הבית היהודי שלא נתקבלה החלטה חד-משמעית על התפטרות מן הממשלה. למרבית כלי התקשורת זה לא שינה. הנרטיב ששלט אתמול בשעות הלילה הוא כי נפלה החלטה והשניים עומדים על סף פרישה. אפילו שר החקלאות אורי אריאל הודיע הבוקר בראיון לגלי צה"ל כי כך יהיה.
בפועל בנט ושקד, בניגוד לכל מה שדווח, גלגלו את האירוע חזרה לפתחו של נתניהו. בשעות וביממה הקרובה יהיו רבים שיחגגו את ההפסד בטווח המידי של בנט. יצחקו על האולטימטום, על השאיפות להיות שר הביטחון. איך נטש את הילדים ובתי הספר לטובת שאיפה כמוסה לשהות עם קציני צה"ל ואיך נתניהו גלגל אותו חזרה למימדיו הטבעיים.
אולם כל הרעש-בחש הזה לא יכסה על האמת הישירה והיא שראש הממשלה נתניהו נותר עם בעיה פוליטית עצומה בין ידיו. ממשלה הנשענת על רוב קלוש של 61 פוליטיקאים חרדתיים. כל אחד מתוך ה-61 חושב על עצמו ורק על עצמו. מייחל לכיסא שלו בכנסת הבאה, מתכנן את הפריימריז וגם את עושק הקופה הציבורית.
מה עם חוק הגיוס, שהמועד להעבירו עומד לפקוע בשבוע הראשון של חודש דצמבר? המהלכים הפוליטיים כדי להפיח רוח חיים בממשלה המקרטעת הזו בזמן הקרוב יהיו נואשים.
נתניהו רוצה ארשת פנים רצינית ואווירת איום ביטחוני על המדינה ואף הגיע עד להתראת ה"תידרש הקרבה", בשל המצב הצבאי הכה מורכב. והנה, הוא קיבל בחזרה שני שרים המחויבים קודם כל לביטחון המדינה. האחד ויתר על שאיפת תיק הביטחון. השניה הודתה "יתכן שההחלטה שקיבלנו תיפגע בנו ברמה האישית. בחרנו לנהוג באחריות לאומית. אין לנו את הלוקסוס לשקול שיקולים אישיים. נמשיך להיות המצפן של הממשלה".
ובסוף הפרק הזה, ראש הממשלה נתניהו נותר עם החבילה הבעייתית ביד. כל שותפיו ימשיכו לשחק איתו את 'המשחק'. הוא רצה לריב על הנרטיב, מי הוא זה שמביא לפיזור הממשלה הכי ימנית? ובכן, לא יהיה זה כחלון, גם לא דרעי, ואפילו לא הצעירים והנמהרים בנט ושקד. נתניהו יצטרך לעשות את המלאכה הזו לבד.
בזירה הפוליטית מדברים מזה זמן על כך שנתניהו שואף לעבור את זמן הכהונה של בן גוריון כראש ממשלה. אתמול הוא הגיע להישג נוסף, מבחינתו: בפעם הראשונה מאז שהוא בחיים הפוליטיים הוא מחזיק בתפקיד שר הביטחון והפעם במקביל להיותו ראש ממשלה - אף זה הישג בסדר גודל בן גוריוני. בן גוריון החזיק בתפקיד שר הביטחון, במצטבר, מעל ל-13 שנה.
אך אליה וקוץ בה, משך הזמן שבו נתניהו מחזיק בשלטון ואמנות המשחק הפוליטי שלו הפכה אותו במשך השנים גם לאיש צפוי ומוכר אישית כה טוב על שאר הזירה הפוליטית. כולם יודעים לחזות את מהלכיו. ניכר שהבכירים המקיפים אותו בזירה הפוליטית - שר הביטחון היוצא אביגדור ליברמן, שר החינוך נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד - הצליחו לראות ולתכנן את הטקטיקות לפניו. הם חוטפים אש וביקורת ציבורית על התמרונים והזיגוגים, אך השורה התחתונה היא שהוא נתקע עם ה-61 בתקופה לא פשוטה.
כמובן, שלא ניתן להוריד מן האיש את עוצמת הכריזמה ויכולת השכנוע באמיתות דבריו. כך, ניכר היה על פניו ביום ראשון בערב שבשעותיו הראשונות כשר הביטחון של המדינה אחריות עצומה נפלה עליו - כאילו לא היה אחראי קודם לכן במשך 10 שנים על הביטחון המדינה בתפקידו כראש הממשלה. "לא הכל אני יכול לספר לכם", הוא אמר ורמז על התקדמות ביטחונית מפחידה, מידית.
דבריו זכו לזלזול של עמיתיו הפוליטיים. בנט הפריח היום: אין שום קטסטרופה בפתח. ליברמן אמר: הרמיזה על ענייני שושו - היא פגיעה ביבטחון המדינה. אפילו יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי שאינו חשוף למידע מודעיני הבהיר: "אין כלום מאחורי הדיבורים על ביטחון. זה ספין פוליטי. נתניהו מערבב את הפוליטיקה עם הביטחון".
ומה הלאה? נתניהו יחויב לתת הסבר להפחדה הביטחונית האחרונה הזו, או שמא הוא ממשיך לבנות על הזיכרון הציבורי החלש ולהפליג לשלב הבא. אגב, השלב הבא: בזירה הפוליטית מחכים לשמוע מי יהיה שר החוץ הבא. ההנחה הרווחת היא שנתניהו לא ימשיך להחזיק בתיק הביטחון ובתיק החוץ במקביל. והנה, צפו כבר לריב קורע הלב הבא: השרים ישראל כץ וגלעד ארדן, להם הובטח התיק הזה בעבר, יאבקו. השר שטייניץ יהיה אולי הזוכה המאושר ונתניהו ישאיר אדמה חרוכה עם לפחות עוד כמה משריו.
הדבר המטריד ביותר בשבועות שלפנינו, במסגרת קואליציית 61 הח"כים, היא לאן יתפזר כל הכסף של המדינה. ח"כים זוטרים, מפה ומשם, יעלו ויציבו דרישות בתמורה להצבעה בכנסת עם הממשלה. הרגעים האלה הם מסוכנים במיוחד וכדאי לפקוח עין על כל אחד ואחת מהח"כים: היעדים שלהם, המזימות, והניסיונות למשוך את התקציבים לצד אחד.