לחייב תכנון תחב"צ בשלבי הבנייה המוקדמים
לפני עשר שנים נפתחה תחנת הרכבת בהוד השרון-כפר סבא ואיכות החיים שלי זינקה. ההגעה לעבודה ברכבת איפשרה לנו למכור רכב אחד ובמקום "לעבוד" בפקקים אני מנצלת את הזמן ברכבת. הגברת קווי האוטובוסים ברחוב הראשי בעיר איפשרה לילדיי ליהנות מעצמאות ולהגיע לכל יעד - לימודים, חוגים ובילוי. אבל לא לכולם יש מזל לגור 5 דקות הליכה מתחנת תחבורה ציבורית יעילה, שניתן לסמוך על האוטובוסים והרכבות שיגיעו אליה כל 12 דקות, כמקובל בעולם.
התחבורה הציבורית בארץ סובלת מתדמית נמוכה ובצדק. אין ודאות מתי האוטובוס יגיע והתנאים בתחנות ובנסיעה לעתים קשים. לצערי, בהרבה שכונות שמתכננים היום תהיה איכות חיים נמוכה בכל מה שקשור לתנועה והתלות שלנו ברכב הפרטי, בדרך כלל שניים, תימשך.
אז איך זה שונה כל כך בעולם? שם מתכננים אחרת והתחבורה הציבורית תופסת את המקום הראוי בהליכי התכנון והפיתוח. כמו שמתכננים איפה יהיה גן הילדים וכמה גנים צריך, כך צריך לתכנן תחבורה ציבורית ולהפעיל אותה עם הכניסה לשכונה. בעולם עושים את זה ולשם כך קיים מדד ל"פיתוח משולב תחבורה ציבורית" (TOD - Transit Oriented development).
עד לפני כמה שנים פשוט לא היה כל קשר בין תחבורה ציבורית לתכנון. בדקו רק כמה מכוניות חדשות ייכנסו לפקק במסגרת הבנייה המתוכננת והאם צריך להרחיב את הכביש או לפתח מחלף. כיום יש יותר מודעות, אבל נציגי משרד התחבורה בוועדות התכנון עדיין לא דורשים את מה שצריך על מנת שיהיה מערך תחבורה ציבורית יעיל. המצב בתכנון הוא כמו לפני עשרות שנים - קודם בונים ואחר כך בוכים.
ארגון אדם טבע ודין פיתח מדד ל"תכנון משולב תחבורה ציבורית", שמבוסס על המדד הבינלאומי. זהו כלי עזר לשימוש בהליך התכנון. הוא מורכב ממדדים של אמצעים לצמצום הנסיעות, כלומר שלא נצטרך בכלל להזיז את הרכב, מאמצעים להפוך את ההליכה והרכיבה על אופניים לנעימות ובטוחות, מקביעה בתוכנית של כל מה שנדרש לאוטובוסים לנסוע בלי הפרעה ומחיוב המימוש של כל אלו בפיתוח - שלא ישאירו את כל מה שתוכנן על הנייר.
המדדים מתייחסים להבטים כמו מרחקי הליכה, הבטחת מוקדי פעילות בקרבת המגורים ע"י עירוב שימושים, נוחות הליכה לפי רוחב מדרכה ומיעוט כניסות לחניות, הבטחת תחנות תחבורה ציבורית והקצאת נת"צ (נתיב תחבורה ציבורית) אם נדרש.
בעזרת שימוש במדד ויצירת לחץ על משרד התחבורה נוכל להשתמש באוטובוס או ברכבת הקלה מיד כשניכנס לגור, נוכל ללכת ברגל לחנויות, לגן הילדים ולא נצטרך להשתמש ברכב לכל מטרה קרובה.
השימוש במדד, הכולל גם סעיף של תשתית לתחבורה ציבורית, יכול לקדם את שיתוף הפעולה הנדרש בין ועדות התכנון למשרד ולהועיל לכולנו. הגיע הזמן לשנות. משרד התחבורה ומנהל התכנון חייבים לנו את זה.
על שר התחבורה לקבוע לאלתר יעד שאפתני וריאלי של 60% מהציבור שיעשה שימוש בתחבורה ציבורית עד 2030. בהתאם לכך עליו להפוך את סדרי העדיפות שלו, ולהשקיע מאמצים וכסף ביצירת מערך תחבורה ציבורית משולב ויעיל ולדרוש זאת בדיוני מוסדות התכנון בהם מאושרות התכניות. מנהל התכנון צריך לשנות את אופן התכנון ולדרוש סטנדרטים ממתכנני השכונות, כך שיטמיעו את כל מה שדרוש לתחבורה הציבורית כבר מראשית התכנון, כך שאנחנו נוכל להוריד את הלחץ והעלויות שהתלות ברכב הפרטי גורמת לנו.
המדד משלב את שני היעדים האלו ומהווה בסיס לתכנון טוב, כזה שיאפשר לכולנו ליהנות מתחבורה ציבורית יעילה במקומות בהם אנו עובדים, מתחנכים ומתגוררים.
הכותבת היא ראש תחום תכנון באדם טבע ודין
