גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מייסד, מנכ”ל - אבל לא אלוהים / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

מייסד ומנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג תואר השבוע בתחקיר ניו יורק טיימס כמנהל שנרדם על המשמר, וכזה שלא היסס ללכלך את הידיים ברגעי משבר במטרה לטהר את המותג של הרשת החברתית; מייסד ומנכ"ל טסלה  אלון מאסק צייץ בטוויטר בחודש אוגוסט כי הוא מתכוון למחוק את החברה מהמסחר, בניגוד גמור לכל נורמות של מנהל תקין של חברות ציבוריות; מייסד ומנכ"ל סנאפ  (לשעבר סנאפצ'אט), אוון שפיגל, תואר השבוע בכתבה באתר The Information כמנהל עצמאי מדי, שלא משתף את הסובבים אותו בתוכניות החברה לעתיד, ובישיבות דירקטוריון שעוסקות בתוצאות הכספיות המאכזבות של החברה הוא שקוע בטלפון שלו.

שלושה יזמים מבריקים, שלושה סיפורים בעייתיים. האם זה מקרה? נראה שלא. יזמים של חברות, במיוחד כאלו שמצליחים עד כדי כך, הם אנשים בעלי כישורים פנומנליים, אולם בתעשיית ההייטק יש נטייה לייחס להם יותר מכך. חייבים לזכור - הם לא אלוהים. לא כל דבר שהם אומרים הוא נכון, לא כל מהלך שלהם הוא גאוני, והכי חשוב: אי אפשר בהכרח להאמין בכנות מעשיהם. הם לאו דווקא נצמדים למנטרה השגורה כל כך בתעשיית ההייטק - להפוך את העולם לטוב יותר - והמהירות שבה אפשר להצמיח חברה בימים אלו עלולה לגרום להם לשכרון כוח.

לתובנה הזאת יש כמה משמעויות, אבל אחת החשובות בהן נוגעת לממשל התאגידי של החברות הללו. בחברות כאלו, בטח ובטח כשהן ציבוריות, צריך פיקוח הדוק של הדירקטוריון, אך זה לא קורה כשיו"ר הדירקטוריון הוא גם המנכ"ל. צוקרברג כבר הדף בסוף השבוע קריאות לסיום תפקידו כיו"ר, ואלון מאסק ויתר על תפקיד היו"ר רק במסגרת הסדר עם רשות לניירות ערך האמריקאית (בעקבות פרשת הציוץ).

רוצים כוח וכסף ללא שמירה על סטנדרטים

סטנדרט בעייתי נוסף מגיע מטקטיקה חדשה יחסית בעמק הסיליקון: הנפקת מניות בעלות זכויות נחותות. צוקרברג רצה בעבר למכור מניות של פייסבוק מבלי לאבד את זכויות ההצבעה שלו כבעל מניות, אך נסוג מתוכניתו לאחר ביקורת שספג מבעלי מניות של החברה. הוא אמנם נכשל, אך בסנאפ ביצעו לפני כשנה וחצי הנפקה ראשונית (IPO), שבה לראשונה הונפקו מניות בלי זכויות הצבעה כלל; בבלו אפרון ובדרופבוקס הנפיקו גם כן בשנה האחרונה מניות בעלות זכות לקול אחד בהצבעה, לעומת 10 קולות שלהם זכאים בעלי המניות הקיימים. במדד S&P 500 החליטו להוציא מניות כאלו מהמדד, אך נראה כי לא הצליחו לבלום את המגמה.

היזמים והמשקיעים הקודמים של החברה רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי - להפוך את החברה לציבורית, לגייס כסף ולהפוך את המניות לנזילות, ובמקביל לא לקבל עליהם את מלוא הסטנדרטים הראויים לחברה שבה הציבור הרחב שותף לבעלות על החברה. נראה כי המייסדים סבורים כי אין להם צורך בשומרי סף, ומתעקשים לשמר את כוחם. הם אמנם הובילו את החברות לשווי של מיליארדי דולרים, אך בכלל לא בטוח שהם בעלי ניסיון כדי להוביל אותם לשלב הבא. לכל הפחות הם צריכים פיקוח מצד בעלי המניות. הדבר נכון עוד יותר כשמדובר בחברות מהמשפיעות בעולם, שעלולות לצבור כוח רב מדי.

לשליטה בזכויות ההצבעה יש חשיבות מכרעת נוספת: היא מאפשרת להדוף משקיעים אקטיביסטיים, בעלי מניות שרוכשים שיעור אחזקה קטן יחסית ומאתגרים את אסטרטגיית החברה באמצעות פרקטיקות כמו כינוס אספת בעלי מניות, דרישות להחלפת דירקטורים ועוד. משקיעים כאלו הובילו את איביי להנפיק את פייפאל, את יאהו למכור את עסקי הליבה שלה, את פריגו להחליף את הדירקטוריון, ועוד שלל חברות שעמדו למכירה או מכרו חלק מהפעילויות שלהם. יש בכך אלמנט שלילי כיוון שהמשקיעים האקטיביסטיים חושבים בעיקר על התשואה שתניב ההשקעה שלהם ועלולים לפגוע בחברה בטווח הארוך. עם זאת, הם גם מהווים גורם חשוב בשוק, שמייעל את פעילות החברה ומחייב אותן לצאת מהקיבעון. את כל אלו רוצות חברות כמו סנאפ ודרופבוקס לבלום: ביצור השליטה ושמירה על התפקיד חשובים להם יותר.

שליטה על חברות באמצעות אחזקת מניות קטנה מזכירה במידה מסויימת את חברות הפירמידה בהן החזיקו הטייקונים בבורסה הישראלית (שליטה משורשרת בחברות בנות). ההשוואה בין הטייקונים ליזמים אינה מובנת מאליה: בעוד שחלק מהטייקונים ביצעו את הרכישות באמצעות לוליינות פיננסית, נטילת חובות ועזרה מהרגולטורים, היזמים בעמק הסיליקון הקימו חברה מאפס, התבססו על חדשנות טכנולוגית ויצרו אלפי מקומות עבודה. אולם שכרון הכוח הוא אותו שכרון כוח, וכך גם האמונה היוקדת של רבים מהם כי אין עוד מלבדם.

הטייקונים החדשים ישחיתו את שוק ההון

גם הדרכים "לחלוב" את החברה הן שונות - חלוקת דיווידנדים אגרסיבית היא לא מנת חלקם של יזמי ההיי-טק, אך הם נוקטים בפרקטיקות שונות על חשבון בעלי המניות. למשל, בדרופבוקס העניקו לבכירים בחברה מניות בשווי של 190 מיליון דולר, חודש בלבד לפני שהגישה את התשקיף להנפקה. תגמול מבוסס מניות (אופציות) בהיקפים גבוהים הם כמעט סטנדרט בעמק הסיליקון, דבר שכמובן בא על חשבון בעלי המניות שאחזקותיהם מדוללות. זה לא דיווידנד אגרסיבי, אבל זאת פרקטיקה די נוחה ושקטה כדי להעביר כסף מבעלי המניות לבכירי החברה. היזמים שכבר צברו הון של מיליארדים צריכים בוודאי ובוודאי למצוא דרכים לשמור על כוחם, כדי להמשיך לייצר לעצמם כסף וכדי לשמור על השפעתם.

יזמים צעירים ומוכשרים יש בעמק הסיליקון ובוול סטריט למכביר. הם הזניקו את החברות לרמות פנומנליות, אבל אין שום סיבה שיקבלו זכויות עודפות או יחס מיטיב. בתחילת דרכם הם רצו לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר, אבל כשמוותרים על הבלמים המדרון הוא חלקלק. עם הכוח באה ההשחתה, ובעמק הסיליקון צריכים להיזהר מפני יצירתם של טייקונים חדשים - צעירים, מבריקים ועם יותר מדי כוח בידיים - שישחיתו את שוק ההון האמריקאי.