כאשר גדימינאס גריניוס - בג'ינס שלושת רבעי ובחולצה קצרה שחושפים ידיים ורגליים מקועקעות כדבעי, עם שובל של מדליות זהב במרוצי האולטרה הקשים בעולם ואלוף האולטרה טרייל וורלד טור לשנת 2016 - אומר שהוא רץ בכוח המחשבה ולא בכוח הגוף, אפשר לרגע לטעות ולחשוב שזו עוד אחת מקלישאות הניו-אייג' שמלוות לפעמים את עולם הריצה.
אבל אם צוללים איתו להלם הקרב המודחק מעיראק, למחשבות האפלות שאותן ניצח רק בעזרת ריצה, הרבה לפני ששמע בכלל על "תסמונת דחק פוסט טראומטית"; אם שומעים ממנו מה מחזיק אותו ברגעי המשבר הרבים שמלווים ריצות של 100 ו-200 ק"מ, ואיך הוא עוקף רצים מהירים ממנו בהרבה שמשאירים לו אבק במרוץ קצרצר כמו מרתון (42.2 ק"מ בלבד כזכור), התמונה משתנה.
הוא הגיע לכאן כאורח הכבוד (של יבואני סונטו בישראל, חברת דוגית) לאחת מריצות ההכנה להיירוס אולטרה מרתון ירושלים שיתקיים בחנוכה (ראו מסגרת בהמשך), והביא איתו כמה מתאמנים שלו, כדי שיוכלו להכיר חלקים מתוואי הדרך לפני המרוץ עצמו. הכנה והכרת המסלול, בעיני גריניוס, הן גלולת רוגע מנטלית רבת עוצמה. אנחנו נפגשים יום אחרי הריצה, וגריניוס - שדווקא מפני שארץ מולדתו ליטא שטוחה לחלוטין, מאוהב בכל נוף הררי, אפילו אם אלה לא בדיוק האלפים אלא רק הרי ירושלים - עדיין מלא התפעלות.
"יש שם הכול. אזור מאוד מזמין לריצה, הרים יפים, ואתמול גם היה חם, שזה מה שאני אוהב, למרות שאני מגיע ממדינה קרה. לא רצנו כמובן את כל המסלול (המקצה הארוך במרוץ הוא בן 80 ק"מ), אבל מאוד אהבתי את החלק שבו כן רצנו, כי אני מרגיש שם שאני דורך על היסטוריה, שאני מרגיש את האנרגיה של העבר".
רובה במקום גיטרה
הוא נולד בליטא, וכבר כילד הלך לבית הספר ארבעה-חמישה ק"מ לכל כיוון. לא, זה לא הסיפור של האצנים הקנייתים שנאלצו לעבור מרחקים ארוכים בילדותם בדרך לבית הספר, זו הייתה לגמרי בחירה שלו. היה בית ספר קרוב יותר, וגם לבית הספר המרוחק יכול היה פשוט לקחת אוטובוס. "אבל איכשהו, במוחי זה היה דבר טוב לעשות. זה כמובן דרש התמדה ועקשנות, כי לפעמים הלכתי בגשם ואפילו בשלג ובסערה. אני חושב שזה היה הבסיס הראשוני שבנה את מה שאני היום. אבל כמובן, אז לא תפסתי את עצמי כקשוח במיוחד, וגם לא אהבתי לרוץ. דברים אחרים עניינו אותי".
מה שהכי עניין אותו הייתה להקת נירוונה. "הם היו האלילים שלי, ולכן החלטתי לנגן בגיטרה". אחרי בית הספר, כאשר היה צריך לבחור מה יהיה כשיהיה גדול, הוא כמובן חשב להקים להקה ולהיות הגיטריסט שלה. אבל הסביבה, כולל זו המשפחתית הקרובה, שפכה מים קרים על החלום הזה, ופשוט הודיעה לו שהוא לא טוב מספיק.
כשנגנז החלום הרוקיסטי, גריניוס, אז בן 17, נותר בלי שום מושג מה יעשה הלאה. חבר שהיה ממשפחה של אנשי צבא (בליטא לא נהוג גיוס חובה, והצבא הוא מקצועני) סיפר לו שהוא רוצה להתקבל לאקדמיה צבאית ולהפוך לקצין. גריניוס החליט להצטרף. דווקא החבר לא הצליח לעבור את בחינות הכניסה, וגריניוס הצליח והחל את לימודיו שם. "זה היה כמו בית כלא קטן, כמו להיות בטירונות, אבל במשך ארבע שנים רצופות", הוא אומר. במשך השנתיים הראשונות היו לו הרהורי כפירה והוא התלבט אם לעזוב. אחרי אמר לעצמו, אם כבר העברתי כאן שנתיים...
בתום הלימודים נשלח לעיראק, במסגרת חברותה של ליטא בברית נאט"ו. זה היה ב-2007, במסגרת אותן שנים ארוכות שכוחות אמריקאיים וכוחות נאט"ו נשארו בעיראק לאחר הפלת סדאם חוסיין. כל השנים באקדמיה הצבאית לא הכינו את גריניוס לדבר האמיתי. למעשה, כל-כך לא היה לו מושג מה זאת מלחמה, שהוא חשב "שזו תהיה מין תיירות צבאית כזאת. הרי אף פעם לא הייתי בחלק הזה של העולם".
לחיות על הקצה
המציאות היכתה מהר מאוד בפניו. לא תיירות אלא כאוס, שבו אין לך מושג מתי יופצץ הבסיס, שבו רואים חברים נפצעים ונהרגים על בסיס יומיומי, ושינה טרופה בלילות כי כל התקפות הגרילה על הבסיסים אירעו בלילה. הוא לא בדיוק ידע איך קוראים למה שקורה לו, אבל הרגיש עצבני, על הקצה, "היו לי מחשבות אפלות. אשתי שם בבית הייתה בהריון, והייתי שואל את עצמי אם בכלל אראה את הילד".
הרגשת שאתה נלחם למען מטרה ראויה?
"כמובן שכשאתה מגיע לשם, אתה מאמין בכל לבך במה שאתה עושה. אבל בשלב מסוים אתה מתחיל לדאוג רק לעצמך, מתכנס בעצמך ולא חושב על שום מטרה".
הוא לא היה היחיד שהרגיש כך, כמובן, ולא מעט פסיכולוגים ופסיכיאטרים נשלחו לבסיסים כדי שהחיילים יוכלו לדבר איתם. "אבל כשאתה צעיר - הייתי בן 27 - אתה לא רוצה להודות בפני אף אחד איך אתה מרגיש, כי זו הפגנת חולשה. כך זה נראה לי אז. מעולם לא פניתי לעזרת אף אחד מאנשי המקצוע שם, כי חשבתי שזה סימן לחולשה וגם עלול לסכן את המשך הקריירה הצבאית שלי. החלטתי להסתיר את זה מכולם, גם לאשתי לא סיפרתי כלום. החלטתי שאשא בלחץ לבד ואשדר למשפחה שהכול טוב".
הוא הקליד בשורת החיפוש של גוגל משהו כמו "איך נרגעים מלחץ", ומישהו שם המליץ על ריצה. בעתיד ירחיב את החיפוש ויפגוש על פני הרשת "בוגרים" דוויים של מלחמת וייטנאם, אלכוהוליסטים לשעבר ועוד מחפשי מפלט ומזור. אז גם יאבחן את עצמו לראשונה כמוכה בתסמונת הדחק ההיא, PTSD. אבל בינתיים נעצר בזה, והתחיל לרוץ בבסיס. לא היה הרבה לאן לרוץ, קילומטר הלוך, קילומטר חזור. לא שזו יכלה להיות ריצה מדיטטיבית יתר על המידה - תוך כדי ריצה נשמעו לפעמים יריות והיה צריך לקטוע את האימון לטובת המקלט, ובכל ריצה גילה חלקים חדשים שנהרסו בבסיס בגלל הפצצות.
לאחר מכן חזר הביתה, לכאורה לחיים נורמליים. המשיך לעבוד בצבא (כאנליסט סיכונים. רק לפני חצי שנה עזב סופית את עבודתו הצבאית לטובת העסק שהקים, לאימון אולטרה מרתוניסטים), אבל "לא הייתי אותו דבר. אם מישהו היה טורק בטעות דלת, הייתי נדרך. אם הילדים התקוטטו או אמרו משהו, הגבתי ברוגז לא מידתי. באיזשהו שלב הרגשתי מיותר בבית, אפילו חשבתי לחזור לעיראק". בשונה מעכשיו, הוא היה אז אדם סגור, שלא חלק את רגשותיו אפילו עם אשתו, "אבל לא תמיד דיברתי איתה יפה, והחיים הפכו די מסובכים".
להחליף התמכרות בהתמכרות
לא מעטים מחבריו לחוויה העיראקית חיפשו מפלט בבקבוק. עבורו זו לא הייתה אופציה. "יש לנו היסטוריה רעה של שתייה במשפחה. כשהייתי ילד, אבא שלי היה אלכוהוליסט. במשך שמונה שנים בקושי ראיתי אותו, הוא היה שיכור לגמרי. כל הניסיונות לשלוח אותו לגמילה לא עזרו, עד שהחליט בעצמו. ומכיוון שהתמכרות אחת מוליכה לשנייה, הוא התחיל לדוג והוא עושה זאת עד היום, אבל לא כתחביב של סוף שבוע אלא יום יום, במשך שעות ארוכות, שבהן הוא הולך למעלה הנהרות ודג, לעיתים סלמונים ולעיתים דגים אחרים.
"בילדות בכיתי עליו הרבה, אבל הוא גם היווה דוגמה לכך שאפשר להיגמל, או להיפטר מדבר קשה כמו פוסט טראומה, אבל חייבים התמכרות אחרת שתחליף אותם".
אז גריניוס הבן חיפש איך לעזור לעצמו, קרא מניסיונם של נפגעי הלם קרב מווייטנאם שדיברו על פעילות פיזית כהקלה, ומהר מאוד גילה שכשהוא לוקח את הכלב לרוץ ביערות ובאגמים שליד הבית, הוא חוזר רגוע יותר. לאט-לאט הריצות התארכו, והתסמינים התמעטו. הוא לא חשב על תחרויות, אבל אז פגש חבר שסיפר שהוא מתכוון להשתתף במרתון. "שאלתי אותו מה זה מרתון, וכשהסביר, אמרתי שאנסה".
גריניוס הכין לעצמו תוכנית הכנה, ורץ את המרתון "לא כל-כך רע". ב-2010 הוזמן להשתתף באליפות העולם במרתון. מהר מאוד מרתון נראה קצר מדי, והוא העלה מרחקים וגם שבר את השיא הלאומי של ליטא ב-100 ק"מ כביש.
אחרי המרתון באו מרחקים חדשים והזמנות לאירועים בינלאומיים, וב-2014 החליט לרוץ את האולטרה טרייל בלברדו שבאיטליה, 119 ק"מ, עם 700 מטר עליות במצטבר, ומרוץ ראשון שלו בשטח הררי. "בהתחלה הייתי ראשון, וחשבתי מה לא בסדר? איפה הבחורים החזקים, אולי אני רץ מהר מדי". כמובן שהוא אכן רץ מהר מדי, והבחורים החזקים עברו אותו, ובאמצע כאבה לו הבטן והוא עצר, אבל אחר כך המשיך, ולמרות כל זאת סיים במקום השלישי המכובד.
זה היה ביוני. באוגוסט, כבר עשה את האולטרה טרייל במון-בלאן שאותו סיים חמישי ועוד כמה מרוצים, שאת כולם סיים במקומות מכובדים. ואז השאפתנות החלה לחלחל בלב. והוא החליט שהוא הולך על הניצחון ב-2015 ב-Ultra Trail World Tour. לא מדובר בניצחון במרוץ אחד אלא בהשתתפות בסדרה של מרוצים, כאשר האלוף השנתי נקבע על-פי שקלול של הישגיו בכל אחד מהם. וגריניוס כמעט הצליח - גם במרוץ הטרנס-קנרי וגם בזה של הר פוג'י היה הראשון. אבל בסופו של דבר, השיג רק את המקום השני: את המרוץ האחרון בסדרה סיים במקום השביעי בלבד. "התאמנתי יותר מדי", הוא מנתח את הטעות. "הייתי עייף מכדי לסיים את המרוץ".
בשלב הזה, החליט לחפש ספונסר כדי שיוכל להתאמן בצורה טובה יותר ולממן את הנסיעות לאימונים. הרי ליטא שטוחה כצלחת, וקשה להתאמן בה למרוצים הרריים. זה לא היה קל, שכן ההישגים היו מרשימים, אבל חברות הספורט אמרו, "אתה מארץ קטנה ללא הרים, אין לנו עניין לתמוך בך". מי שהרים ראשון את הכפפה הוא חברת השעונים סונטו (חלק מתאגיד אאמר הפיני, בעלי נעלי סלומון ומותגי ספורט נוספים).
לאמן את המוח
אם בזכות התמיכה ואם בזכות הלקח שלמד וההכנה הטובה יותר שהתכונן, ב-2016 הגיע למקום הראשון בוורלד טור. "ולאחר שזכיתי והיה לי קצת זמן לחשוב, שמתי לב שאני לא קורא כבר את אותם הספרים. פתאום מצאתי את עצמי קורא ספרי פסיכולוגיה וספרי חישול מנטלי, והבנתי שאני מאמן את המוח שלי, וזה הדבר הכי חשוב. כי ריצה של 10 ק"מ או אפילו מרתון, תלויים ביכולות הפיזיות, ואפשר לנבא תוצאה של רץ במרתון על-פי פרמטרים כמו צריכת חמצן מרבית וסף חומצת חלב. אבל באולטרה מרתון הסיפור אחר. התחריתי ברצים שהתוצאה שלהם במרתון היא 2:10, ולא היה לי צ'אנס מולם כי התוצאה הכי טובה שלי במרתון היא 2:37, אבל באולטרה מרתון ניצחתי אותם. אין לי מהירות הנחוצה לנצח במרתון, אבל יש לי מהירות עקבית ומתמשכת. ואני גם רוצה את זה עד כאב".
ואולי אתה פשוט מאוד חזק, וזה מתבטא יותר בריצות ארוכות מאוד.
"תתפלאי לשמוע כמה הגוף שלי לא חזק. ב-2016 עברתי מבדקים והתברר שצריכת החמצן המקסימלית שלי היא מתחת לממוצע, סף חומצת החלב ממוצע, וכך כל השאר. היה רק מבדק אחד שבו השגתי 100%, וזה היה המבדק הפסיכולוגי".
רצי אולטרה מספרים על רגעים קשים בדרך, של ייאוש, רצון להפסיק. לך אין נקודות שבירה?
"לכל אחד יש כאלה, והרבה. יש רגעים שאתה מרגיש עייף, מרגיש לא טוב, מדוכא. אבל תמיד צריך שתהיה לך תוכנית איך להתגבר, ולרוב זה פתרון אינטלקטואלי. צריך להכין במחשבה מראש משהו שידרבן אותך. אני למשל חושב על משפחתי שמחכה לי (המשפחה נוהגת ללוות אותו למרוצים), מדמיין כמה הקריבו כי אני מבלה זמן רב רחוק מהם באימונים.
"אני עושה מה שהפסיכולוגים מכנים 'סלף-טוק' - אני מדבר עם עצמי. עוד מנטרה שאני משתמש בה, וגם מקנה אותה למתאמנים שלי, היא 'אם הסיטואציה קשוחה, אני חייב להיות קשוח יותר'. לפעמים אני אומר לעצמי, אם שרדתי את עיראק, זה שום דבר. פה אף אחד לא יורה בי. זה רק כאב שרירים. אני גם חושב על זה שאני רוצה להוכיח את עצמי לכל אלה שלא האמינו בי, זה אלמנט רב עוצמה בתמרוץ".
אז גריניוס אכן הוכיח את עצמו במה שעבור רצי האולטרה הוא יהלום הכתר, אליפות העולם בוורלד טרייל של 2016. אבל כמובן שהוא מחפש לבחון את עצמו באתגר הבא. ל-2019 הוא מתכנן את אתגר הארבעה מרוצים בארבעה חודשים. מדובר על ארבעה מרוצים בני 100 מייל (כ-160 ק"מ) כל אחד, במהלך ארבעה חודשים עוקבים - יוני, יולי, אוגוסט וספטמבר. מרוץ של מאה מייל דורש זמן התאוששות, וחודש לא מספק את הזמן הזה.
"זה מאוד מאתגר עבור הגוף האנושי, אבל זה מה שמושך אותי", הוא מסכם. אגב, את המתאמנים שלו הוא מזהיר מפני יציאה למרוץ אולטרה קרוב מדי למרוץ הקודם, והוא אפילו מכיר חבר שעשה בדיוק את מה שהוא מתכנן לעשות, וכבר חמש שנים לא מצליח לרוץ בשל תסמונת שקרויה "תשישות אדרנל". אבל איכשהו, זה לא מרתיע אותו. העדר אתגרים חדשים פשוט משעמם.
מידע מעשי |
מרוץ SALOMON היירוס אולטרה מרתון ירושלים הוא מרוץ שטח בינלאומי שיתקיים ב-7-6 בדצמבר בירושלים בהשתתפות רצים מהארץ ומהעולם. המרוץ, המתקיים זו הפעם השנייה, מוכר על-ידי ITRA) International Trail Running Association) ומקנה למשתתפיו ניקוד ודירוג בינלאומי שמאפשרים להשתתף בתחרויות בינלאומיות. האירוע כולל ארבע מקצים, 12 ק"מ, 21 ק"מ, 50 ק"מ ו-80 ק"מ וגם מקצה ילדים של קילומטר אחד.
היירוס - פירושו קדוש ביוונית, והוא אחד משמותיה הקודמים של ירושלים. הוא נבחר כדי להדגיש את החיבור בין העיר ובין הטבע שסביבה. נותנת החסות הראשית של המרוץ היא חברת SALOMON והשעון הרשמי של המרוץ הוא Suunto 9 Baro, המופץ בארץ על-ידי חברת דוגית.