מתוך "הבלדה על באסטר סקראגס" / צילום: נטפליקס
במשך שלושה עשורים חצבו לעצמם צמד הבמאים-תסריטאים-מפיקים ג'ואל ואית'ן כהן מקום של כבוד בתולדות הקולנוע. אומנם לא כל סרט שלהם הוא יצירת מופת, חלקם הקטן אפילו די רחוק מזה, אבל אחרי "פארגו", "ברטון פינק", "ארץ קשוחה", "אחי, איפה אתה?", "בתוך לואין דיויס" ועוד, האחים כהן ביססו את עצמם כיוצרים מבריקים שכל יציאה שלהם ראויה להתייחסות. השנה הוציאו את סרטם ה-19 במספר, "הבלדה על באסטר סקראגס", אבל הפעם, לראשונה, פסחו על בתי הקולנוע והחליטו לרכוב על הגל הנטפליקסי, משחררים את עבודתם החדשה היישר לשירות הסטרימינג.
זה סיפור די משמעותי, בעיקר כי הכהנים מזוהים עם קולנוע מרהיב שראוי לצרוך על מסך גדול. לכן לא מפתיע לגלות כי הסיבה המרכזית מדוע "באסטר סקראגס" איננו מופץ באולמות הקולנוע היא מכיוון שזה בכלל לא היה אמור להיות סרט. התכנון המקורי היה ליצור מיני-סדרה בת שישה פרקים, שבה כל חלק עומד בפני עצמו ומביא סיפור שונה מעולם המערבונים, כאשר באיזשהו שלב הוחלט בכל זאת לאחד את כל הפרקים יחד לסרט באורך מלא.
הפרק הראשון של האנתולוגיה הוא זה שנתן לסרט את שמו, והוא עוסק בפורע חוק עם פרס על ראשו (טים בלייק נלסון) שלא רק מיומן באקדחים וברובים, אלא גם בריקוד ובשירה, המגיע לעיירה מאובקת ומשאיר אחריו שובל גופות. הפתיחה הזו מבטיחה רבות, זוהי בעצם קפסולה מרוכזת של כל מה שאנחנו אוהבים באחים כהן: הדיאלוגים הנפלאים, ההומור השחור, העריכה המדויקת, הצילום יוצא הדופן והדמויות הבלתי נשכחות. הפרק הראשון הוא פשוט סרט קצר ומושלם בפני עצמו. לכן, עצתי לכם היא שכאשר מסתיים הפרק, עצרו את הצפייה, חזרו אל התפריט של נטפליקס והמשיכו למשהו אחר. נגיד העונה השלישית של "דרדוויל" או "מרוץ הדראג של רופול". כי החל מהנקודה הזו הכול הולך ומתדרדר.
איכות העשייה הגבוהה מאפיינת גם את חמשת הפרקים הנוספים בסרט. באמת שכל שוט שם עוצר נשימה וצוות השחקנים (שכולל את טום ווייטס, ג'יימס פרנקו וליאם ניסן בין היתר) אכן נהדר, אבל הסיפורים פשוט מותירים טעם רע ותחושה לא נעימה ובעיקר נעים בין התימהון והשעמום. אומנם כל סרטי האחים כהן טובלים בניהיליזם ובפסימיות, ונקודת המבט שלהם כפי שניבטת מסרטיהם היא של עולם כאוטי שבו לשום דבר כמעט אין משמעות, אך כאשר זה מופיע במתכונת של סרט רגיל, זה כנראה ממתיק את הגלולה. לעומת זאת, בשישה סרטונים שעוסקים אך ורק בזה, התחושה שנוצרת היא של רשעות לצורך הרשעות בלבד, וככזו, חוויית הצפייה הופכת למעיקה.
קצרה היריעה מלפרט על כל אחד מהסיפורים, אבל באמת שכל אחד מהם מאכזב ומתיש יותר מקודמו, וכך "הבלדה על באסטר סקראגס" מתגלה כאחד הסרטים המאכזבים ביותר של הכהנים, או לפחות ניסוי קולנועי שכשל נחרצות.