נשיא סין וראש ממשלת פפואה ניו גיני בכנס APEC / צילום: רויטרס David Gray
מה שקרה בפורט מורזבי בתחילת השבוע לא ייכנס לספרי ההיסטוריה. עיר הבירה הלא-לגמרי-מעטירה (מדורגת כאחת מחמש הפחות-נעימות ביותר בעולם) של פפואה ניו-גיני (הענייה ביותר באגן האוקיאנוס השקט) אירחה את ועידת הפיסגה של APEC (ראשי התיבות האנגליים של "שיתוף פעולה כלכלי לאסיה ולאוקיאנוס השקט").
בלשונו של ראש ממשלת פנ״ג, ״שני ענקים התגוששו״ באולם הישיבות, וידה של פנ״ג הקטנה קצרה מלהושיע. אחד מהם היה נשיא סין שי ג׳ינפינג, השני היה סגן נשיא ארה״ב מייק פנס (הבוס בוושינגטון להוט הרבה פחות מקודמיו להשתתף בוועידות רבות-משתתפים).
הם לא יכלו להסכים על נוסח ההודעה המשותפת. בדרך כלל, הודעות משותפות ב-APEC הן עניין של מה בכך, מפני ש-APEC אינו ארגון בעל שיניים. אבל הפעם, התקוטטות על מילה או שתיים בענייני סחר בינלאומי השאירה את 21 הנוכחים בלי הודעה מסכמת, בפעם הראשונה זה 25 שנה.
להלן, על פי דיווח ב"וול סטריט ג׳ורנל", דיפלומטים סיניים פרצו אל לשכת של שר החוץ של פנ״ג, והקימו מהומה. מהיותו המארח, השר הפנ״גי התכבד בניהול ישיבות העבודה ובגיבוש ההצהרה המסכמת. הם דרשו שהוא יתערב, כדי לשנות את הנוסח המוצע: ״הסכמנו להילחם בפרוטקציוניזם ובכל גילוי של חוסר הגינות בסחר״. המילים ״חוסר הגינות בסחר״ נשמעות לסינים כמו גינוי אמריקאי להם. השר הפנ״גי הזעיק את המשטרה, כדי שתוציא את הסינים מלשכתו.
הסינים אגב מכחישים שמשהו מעין זה התרחש. אבל משהו מעין זה חוזר ומתרחש. נציגים סיניים בחו״ל משילים עכבות ומחוללים עימותים, אם מפני שהם מצטווים לעשות כן ואם מפני שהם נוטים לאבד את קור רוחם. בספטמבר, לפי ה"וול סטריט ג׳ורנל", נציגים סיניים התעמתו עם ביקורת הגבולות באי הזעיר נאורו, אף הוא באוקיאנוס השקט, מפני שהמקומיים סירבו לקבל את דרכוניהם הדיפלומטיים. נאורו היא אחת מ-17 מדינות-הננס המוסיפות להכיר בטייוואן, שסין טוענת לריבונות עליה.
אשראי סיני וידיים סיניות
פפואה ניו-גיני הפכה לאחד משדות הקרב הפחות סבירים במלחמה הקרה המצטננת והולכת בין ארה״ב לסין. הסינים רוצים שפנ״ג תהיה אחת החוליות בפרויקט דרך המשי שלהם. זו התכנית להקיף את כדור הארץ בנתיבי תחבורה, שיתחילו ויסתיימו ביבשת הסינית, וייבנו באשראי סיני ובידיים סיניות. עלות הפרויקט היא כמעט טריליון דולר.
בעיקרון הסינים מזמינים כל ארץ עלי אדמות להצטרף אל מה שהם קוראים ״החגורה והדרך״. אבל הם מגלים להיטות מיוחדת לגייס את הקטנים ביותר, החלשים ביותר, הפגיעים ביותר, הנידחים ביותר. את זה כמובן אפשר לייחס לאלטרואיזם סיני עמוק: הם רוצים להיטיב עם עניי כדור הארץ; או לחלופין אפשר לייחס את זה לקלות שבה הכלכלה השנייה בגודלה בעולם יכולה לבחוש, לחתור ולשעבד את הננסים.
סגן הנשיא מייק פנס עלה לסינים על העצבים בפורט מורזבי, כאשר גייס כמות ניכרת של סרקזם כדי להודיע ש״אנחנו איננו כופים, איננו מגבילים את עצמאותם של שותפינו, איננו מטביעים אותם בים של חובות, איננו מציעים להם חגורה מהדקת או דרך חד-סטרית".
"ים של חובות" היה כמובן רמז עבה לתלונה הגוברת על סין, שהיא טומנת "מלכודת חובות" לבני חסותה הקטנים והפגיעים. היא מעניקה להם הרבה יותר אשראי ממה שהם מסוגלים לעכל או לפרוע. וכאשר מגיעה שעת הפירעון, וחולפת ללא פירעון, הנושים הסיניים דורשים משותפיהם למשכן את התכשיטים; או בלשון מעשית, להעביר על שמה של סין נדל"ן יקר ורב פוטנציאל.
איך זה קרה ולמה
רוב המוטבים אינם מתלוננים. אבל אחדים דווקא התחילו. בקיץ שעבר, מלזיה, בשום פנים לא מן הננסים, הסתלקה משורה של עיסקות ענק עם סין. זה קרה לאחר שמפלגת השלטון הנצחית נחלה תבוסה סנסציונית בבחירות (בפעם הראשונה מאז העצמאות, 60 שנה קודם).
למרבה העניין גם אחד הננסים היותר ננסיים החליט שמספיק ודי. בספטמבר, באיי המלדיבים אשר מדרום להודו, נשיא פרו-סיני-מאוד הובס בבחירות, שאיש מלכתחילה לא התייחס אליהן ברצינות. יורשו הושבע השבוע, וביומו הראשון שיגר מסר חד-משמעי: ירח הדבש עם סין הסתיים (הוא מעדיף את הודו, והיא מעדיפה אותו; ראש ממשלת הודו נכח במעמד השבעתו).
במהלך מערכת הבחירות, האופוזיציה המלדיבית התלוננה שהממשלה שיקעה את הארץ הקטנטנה (310,000 תושבים, תמ"ג של 4.5 מיליארד דולר) בחוב מפלצתי של 1.5 מיליארד דולר לסינים. לאחר שנבחר, הנשיא המיועד שמע מפי שגריר סין שהחוב הוא בעצם שלושה מיליארד דולר, יותר מהכנסתה של ממשלת המלדיבים במשך שנתיים של גביית מסים. עכשיו, הממשל החדש מנסה להבין איך זה קרה, מה בדיוק נעשה בכסף, ועל יסוד מה הסינים העניקו אותו מלכתחילה (את הפרטים האלה פירסם החודש העיתון "סאות׳ צ׳יינה מורנינג פוסט", המופיע בהונג קונג).
למלדיבים ניתנה ההזדמנות לראות מה עולל האשראי הסיני לאי השכן סרי לנקה, הגדול בהרבה. שם הסינים בנו נמל עמוק מים. מלכתחילה הוא עורר חשד שסין זוממת להקים עוד בסיס ימי, כדי לחלוש על נתיבי השיט של האוקיאנוס ההודי. יש לה כבר בסיס צבאי קבוע בג׳יבוטי, בכניסה הדרומית לים סוף; והיא בונה נמל עמוק מים בחוף הים הערבי של פקיסטן. הסרי לנקים לא יכלו לעמוד בתנאי החוב והם החכירו את הנמל לסינים ל-99 שנה. לשון אחר, לנצח.
פחד מהלך על אוסטרליה
באפריל השנה גילה העיתון האוסטרלי "מורנינג דיילי הרלד" של סידני, כי סין מתכננת להקים בסיס לצי שלה באי ואנואטו, 1,750 ק"מ מן הקצה הצפוני של אוסטרליה (באוקיאנוס השקט, זה מרחק קטן יחסית, מה גם שאין שום דבר בין ואנואטו לאוסטרליה). מעשי סין בדרום האוקיאנוס השקט הלמו את מצב הרוח הציבורי באוסטרליה, שבו פחדים רציונליים ולא-רציונליים מפני סין משמשים בעירבובייה.
בארבע השנים האחרונות, סין האיצה את פעילותה בפפואה ניו-גיני. ב-2014, פנ״ג הוכרזה ״שותפת אסטרטגית״ של סין. השנה התואר הורחב, והיא הפכה ל״שותפת אסטרטגית מקפת״ (על פי דיווח בתקשורת הסינית). זה שכנע את ארה״ב ואוסטרליה לנסות ולחדש בסיס צבאי גדול, שארה״ב החזיקה בפנ״ג במהלך מלחמת העולם השנייה.
הנשיא טראמפ אמנם לא הגיע לפנ"ג, אבל יגיע בשבוע הבא לפיסגת ה-20-G בבואנוס איירס. מזומנת לו פגישה פנים על פנים עם הנשיא שי בניסיון למנוע החרפה של מלחמת הסחר. בינואר עומדים מכסי העונשין לעלות מ-10% ל-25%, ואולי גם להתרחב. הפגישה ב-30 בנובמבר תהיה הזדמנות אחרונה להאט. כן, כמובן, יהיו עוד הזדמנויות; אבל בינתיים, מלחמה קרה כבר משתוללת.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny