זנות / צילום:Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
במשך שנים, בקשר שתיקה עתיק כמעט כמו "המקצוע העתיק בעולם", אנחנו נותנים, כולנו, מהמעמד הנמוך ועד הגבוה, מכל קצוות החברה ועד לממשלה - הכשר לניצול אכזרי, תהומי, מדי יום ולילה, של רבות כל-כך בזנות.
בשתיקה שלנו אנחנו מאפשרים את המציאות בה זה הפך "נורמטיבי" ללכת לזונה. יצרנו חברה שמתהדרת בהיותה מערבית, מתקדמת ונאורה. אבל במציאות, ברחוב, בדירות הדיסקרטיות, בבתי הבושת וברשת, החברה בה אנו מתגאים, אלימה ומסוכנת.
כמי שהצליחה, בכוחות עצמה לצאת מתופת הזנות ונלחמת דקה אחרי דקה, יום אחרי יום, כדי לא לחזור אליה, החלטתי דווקא ביום הזה לכתוב. אני רוצה לצעוק, לצרוח להשמיע את קולן של מי של מי שאף פעם לא הורשו להשמיע קול, או ידעו שאפשר. את קולן של הרבה יותר מ-14,000 נשים שמנסות לצעוק כבר שנים, כדי שאולי משהו מזה יחדור מבעד לחומות שבנינו עוד מימי קדם.
אני רוצה לחשוף מעט מהאפלה שאופפת את עולם הזנות.
איך אפשר להמשיך לשתוק למציאות בה בין כ-90% מהנשים בזנות עברו התעללות מינית ממושכת בילדות, כשרובן המוחלט קורבן של גילוי עריות?
הגיע הזמן להפסיק לשתוק ולדרוש חשבון-נפש. הגיע הזמן לשאלות כמו איפה היו כל האנשים אמורים לראות את אותה הילדה ולהפסיק את ההתעללות? איפה האחריות שלנו? איפה הייתה הממשלה? איך לא היינו שם כשהקרובים ביותר אליה פגעו בה, ואיך במקום לעצור את הניצול, בשתיקתנו, הסכמנו שמיד אחרי הפגיעה בבית, היא תמשיך להיפגע בעולם שכולו חושך?
זנות זה לאפשר לאנשים לעשות לגופך ונפשך ככל העולה על רוחם, ואין לכם מושג מה עולה ברוחם... בראשם המעוות של בני אדם. כמוני, כמוכם. "נורמטיביים".
להיות "זונה" זה אומר לעבור באופן יומיומי התעללות פיזית, נפשית ומינית.
להיות "זונה" זה אומר להיות מושפלת, להיאנס מספר פעמים ביום, לחטוף מכות, להיקשר, להיחנק, למות.
זה לראות כל יום איך נלקח ממך עוד חלק בלב ובגוף השבור. בנשמה, ששברו אותה כבר מאז שאת זוכרת את עצמך או למעשה מנסה לשכוח.
ללכת לזונה, לשלם כסף בתמורה למין, זה רצח. כל לקוח נוסף פוגע באנושיות שלך, שלו ושל החברה כולה. כל לקוח נותן יד לפגיעה המתמשכת בך, ופשוט רוצח עוד חלק שבקושי נשאר בנפש שלך.
אני כאן כדי שתבינו שכשמדברים אתכם על החוק לאיסור צריכת זנות, לא מדברים סתם על עוד שורה בספר החוקים - אלא על אמירה שאנחנו מפסיקים כחברה לשתוק מול הדבר הנורא הזה.
הגיעה השעה למלחמה על כל אחת ואחד שלא ייכנסו לזנות, ולפעול בדחיפות כדי להוציא את כל מי שכבר בפנים.
הזנות היא מציאות חיים מתמשכת, שלא עוזבת גם אחרי שיוצאים מהתופת. להפך, אז אולי זה רק מתחיל. מי שלא הייתה שם לא תבין, איך נראות המחשבות, הפלאשבקים, המשפטים והמילים שכולם אמרו, מ"הוריי" עד "ללקוחות". איך גם אחרי ששרדת את הזנות, את נאלצת להמשיך מלחמה מטורפת, כדי לא להיכנע ולחזור אליה, כי "זה מה שנודעתי לעשות", או שאני "יודעת לעשות הכי טוב".
בדיוק כמו שלא היינו מסכימים לתופעה בה אנשים עומדים ברחוב עם שלט שמזמין להכות אותם באגרוף תמורת 50 שקל, או נחרדים מהרעיון שנשים ילכו עירומות ברחובות עם שלט שכתוב עליו "אונס במחיר לפי שעה" - בדיוק ואף יותר מכך, חובה עלינו לאסור כחברה את "תופעת הזנות".
אז תפסיקו לשתוק.
ובפעם הבאה שאתם חושבים או הולכים לזונה, תסתכלו לה בעיניים, תנסו שנייה לדמיין מה היא עברה, מה היא עוברת.
בעצם, פשוט אל תלכו.
■ הכותבת היא שורדת זנות.