אלימות נגד נשים / צילום: Shutterstock
היום (א') מצוין יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, ארגוני הנשים בעזרת התקשורת מנהלים מתחילת החודש קמפיינים חשובים ומרשימים בנושא, בתקווה שזעקתן תגיע לאוזניהם וללבם של מקבלי ההחלטות, שבינתיים מוכיחים שחוץ מדיבורים, אין להם רצון אמיתי לטפל בתופעה המאיימת על כלל הנשים בישראל.
הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שיזמו סיעות האופיזיציה טורפדה בהצבעה בסוף השבוע, בתמיכת כל חברות הכנסת מהקואליציה, שאין לי מושג איך הן יוכלו להסתכל בעיניהם של ילדי הקורבן הבא. לצערנו נרצחה אישה כבר באותו ערב, מספר שעות אחרי ההצבעה, מנאל אל פזראת.
כן, לקורבן יש שם. יש ילדים שנשארו יתומים, והיא לא במקרה האישה הערבייה ה-11 שנרצחה, מתוך 21 נשים שנרצחו בישראל השנה.
מחצית מהנשים שנרצחו בישראל בעשור האחרון הן ערביות, ומחצית מניסיונות הרצח כוונו נגד נשים ערביות, שאין מי שיגן על חייהן, ואין מי שימצה את הדין עם רוצחיהן, כי מסתבר ש-70% ממקרי הרצח של נשים ערביות לא פוענחו, לעומת 100% פענוח במקרי רצח של יהודיות.
הנשים הערביות הן החוליה הכי חלשה בחברה הישראלית, והן הכי שקופת בעיני הממסד וחברה. הן סובלות מאפליה משולשת: הן נשים; הן משתייכות למיעוט הפלסטיני בישראל; והן נשים בחברה מאוד פטריארכלית ושמרנית, המשמרת מסורות פוגעניות כלפי נשים.
ביום זה אני תוהה מי ישמור על חייהן של נשים בכלל ונשים ערביות בפרט? התשובה, לצערי, היא שאין מישהו כזה. המדינה, שתפקידה לשמור על חיי אזרחיה, מפקירה את הנשים; התוכנית הלאומית לטיפול באלימות במשפחה התבררה כריקה מתוכן ובעיקר מכסף; המשטרה מועלת בתפקידה ומסרבת למסור נתונים בנושא מספר התיקים של מתלוננות שהיא סוגרת; המטפלות קורסות תחת העומס, והעובדות הסוציאליות שובתות כבר שבוע ומפגינות כי אין מי שיגן עליהן מאלימות, כשהמשטרה בוחרת לעכב לחקירה דווקא את מנהיגות המאבק. התקשורת, שאמורה להיות עם היד על הדופק בכל מקרה אלימות, לפרסם ולהתריע, מתגייסת רק כשהקורבנות יהודיות.
אני מאשימה את השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ואת המפכ"ל רוני אלשיך, שגילו חוסר רצון עקבי והתנערו מאחריות. אני מאשימה את אוזלת-ידה של המשטרה בטיפול בתופעת האלימות הגואה בחברה הערבית ובכללה האלימות נגד נשים. תחנות משטרה נפתחו בשנים האחרונות ביישובים הערבים כפטריות אחרי הגשם, אבל אחוזי האלימות והרצח רק עולים. כמויות הנשק הבלתי חוקי ביישובים הערבים גדלות, המשטרה יודעת ולא נוקפת אצבע. כל עוד הנשק מכוון פנימה ופוגע בנשים ובגברים ערביים - למי אכפת?!
ולראייה, דוח מבקר המדינה האחרון ביקר בחריפות את אוזלת-ידה של המשטרה בפיענוח מקרי הפשיעה והרצח בחברה הערבית, לרבות רצח נשים. המבקר לא הכיר בטענות המשטרה בדבר אי־שיתוף-פעולה של הסביבה.
אני מאשימה את הנהגת החברה הערבית, המנהיגות הפוליטית הארצית, המקומית, החינוכית והדתית שאינן פועלות למגר את התופעה ומפחדות להתמודד עם השלכותיה באומץ והם עדיין מגמגמים.
הצדיקות היחידות בסדום הן הפעילות הפמיניסטיות וארגוני הנשים בחברה הערבית, הזועקות את זעקתן של הקורבנות והנפגעות ולא מתייאשות, למרות שלעתים קרובות מלחמתן נראית אבודה. ולמרות שהן לא זוכות בשיתוף-פעולה כן ואמיתי - לא מצד מקבלי ההחלטות במדינה, לא מצד מנהיגות החברה הערבית ולמרבה הצער לא מצד ארגוני הנשים בחברה הכללית שלא מגלות אחוות נשים.
אז די, די לאוזלת-היד של כולם, די לזלזול בחיי הנשים, הגיע הזמן להקצות את המשאבים הדרושים לטיפול באלימות, כי זו אינה גזירה משמיים, וביטחונן של נשים חשוב בדיוק כמו ביטוחנם של תושבי הדרום והצפון.
■ הכותבת היא יו"ר סיעת חד"ש בנעמ"ת.