שרת התרבות מירי רגב / צילום: אמיל סלמן
זו בעצם השאלה העומדת במרכז הפעילות הפוליטית אצלנו. מי הכי ימני? זו לא שאלה רעיונית, אלא אלקטוראלית. התשובה שלה לא תפתור אף אחד מהבעיות הניצבות בפני ישראל. אם בכלל, אז ההפך הוא הנכון. זו שאלה אלקטוראלית שבשנים האחרונות הפכה להיות אקוטית. פעם, בשנים קודמות, היו נצים (ימין) ויונים (שמאל), וההבדלים הרעיוניים ביניהם היו די ברורים.
היונה והנץ
כדאי לזכור שהימין והשמאל, או היונה והנץ, לא היו נחלתו של מחנה אחד. היו כאלה בימין, והיו כאלה גם בשמאל, שם המאבק בין יונים ונצים היה חריף במיוחד. למעשה, לאחר שגירדנו את הרטורטיקה התברר שההבדל בין יונים ונצים לא היה כל-כך גדול כפי שאפשר היה להתרשם מלהט הוויכוחים. אבל העוינות בין המחנות הייתה גדולה ויצרית מאד. אלא שהיא איתה קשורה יותר לנושאים אישיים מאשר לאידאולוגיה כזו או אחרת.
"בלי חירות ומק"י"
דוד בן-גוריון, למשל, לא שטם את מנחם בגין רק בגלל עמדות כאלה ואחרות. הוא פשוט לא סבל אותו גם באופן אישי וגם בגלל עמדותיו. שלא היו יותר ימניות בהכרח, אלא יותר מלחמתיות. זו הייתה שנאה קיצונית שעלתה למדינה ביוקר. האמירה של בן-גוריון על הקמת ממשלה "ללא חירות ומק"י" גרמה למתן כוח של לשון מאזניים לדתיים. בשל חוסר יכולתו להתפשר עם טינותיו, נאלץ בן-גוריון לחבק את המפלגות הדתיות ולגרום בכך נזק גדול לרקמה החברתית ויש שיגידו המוסרית של ישראל.
פסילה בפועל
זה היה שיעור באיך לעשות דברים לא בגלל שהם נכונים למדינה, אלא כדי להכעיס ולהתנקם. שיעור מאלף. אבל כדי שיהיה חשוב, צריך ללמוד ממנו לא לחזור על השגיאות שנעשו. וזה, כמובן, לא קרה. אדרבא, השנאה בין יונים ונצים הלכה ותפחה, נעשתה פרימיטיבית ואגרסיבית כמו אלה המלבים אותה. אמנם אין היום פסילה רשמית של מפלגות, אבל היא קיימת בפועל. ושוב, כמו לפני שנים רבות, ומי שנהנה ממנה הם שוב המפלגות הדתיות.
חוקים ימניים
אני לא זוכר תחרותיות כזאת בתוך המחנות, כפי שיש היום בין מפלגות וקבוצות בימין. אני לא זוכר תופעות של אנשים שחוקקו חוקים רק בשביל להדגיש את ימניותם על פני האחרים. מצטיינת בכך היא כמובן מירי רגב, הממונה על משרד התרבות. היא מכה ככל יכולתה בתחום הזה. יכול להיות שזה עוזר להתקדם ככה בפוליטיקה, אבל בינתיים הדברים שנחקקים ונקבעים ביוזמתה נותרים ומזהמים את אורח החיים בארץ. היא כמובן לא היחידה.