שרת התרבות מירי רגב / צלם: אמיל סלמן
מירי רגב השמיצה, העליבה ואולי לא תמיד אמרה את כל האמת - והיד כותבת, והטלוויזיה מסקרת. למה? האם משום שהגברת יודעת לצעוק ולהטיל מורא? אסור להימנע מסיקור של מירי ופעילותה - אבל צריך לעשות כן בפרופורציה מקובלת, ולא כפי שזה נעשה היום.
כולם כבר מכירים את רגב ואת אופיה, אישיותה וסגנונה. למה התקשורת נותנת לה כל-כך הרבה תשומת-לב? לא ברור. למשל, מסיבת העיתונאים שרגב כינסה השבוע לאחר שהתברר כי אין לה רוב לחוק הנאמנות בתרבות, שלמעשה היה חוק נגד נאמנות בתרבות, סוקרה בהרחבה.
לא בטרם עת
לא הצליח לה, לרגב. הצעת חוק שהלכה לעולמה, אבל לא בטרם עת, אלא באיחור. זו הייתה הצעת חוק שעצם קיומה, גם אם נכשלה, מהווה כתם על האינטגריטי של המדינה. רק אדם כמו רגב יכול למצוא במהלך כזה משהו חיובי. אפילו ראש הממשלה נתניהו התנער מהחוק וממירי, בדרכו, כלומר במחשכים, שאף אחד, ובמיוחד מירי, לא ישים לב. הוא עדיין זקוק לתמיכתה הפוליטית הבלתי מתפשרת.
חייבים לסקר
מצד שני, זה הצליח לרגב. כולם דיברו עליה. עמודים שלמים בעיתונים, דקות רבות מאוד על המרקע. כדי שלא תהיה אי-הבנה, אני לא מציע שהתקשורת תחרים את מירי וגחמותיה. התקשורת חייבת לסקר את מירי השרה, גם אם אינה אוהבת את סגנונה ואת פעילותה. קוראים לזה זכות הציבור לדעת, ויש להקפיד על כך.
אבל - בשום מקום לא נקבע שהדיווח חייב להיות בעמוד הראשי או בעמוד פנימי נידח. גם לא חובה להשתתף במסיבת עיתונאים שאין בה עניין לציבור, כמו זו שעשתה מירי. ממש התפלאתי כשראיתי את גודל האירוע, את המספר הגדול של עיתונאים שבאו לסקר את דבריה של מירי. התפלאתי, כי כולנו ידענו על מה היא הולכת לדבר, וזה בפירוש היה חסר עניין לציבור.
צריך להחליף דיסקט
מה היה שם? מה הבשורה שהביאה מירי לאחר כישלון יוזמתה החקיקתית? היא הציגה התנפלות חסרת רסן על אביגדור ליברמן ומשה כחלון. היא דיברה כאילו הם חייבים לה משהו. כאילו חזרו מדברים שהובטחו - שזה חטא גדול במדינת ישראל (ראו למשל נתניהו ואחרים שעושים זאת כל הזמן). אסור להימנע מסיקורה של מירי ופעילותה - אבל בפרופורציה מקובלת, ולא כפי נעשה היום.