רועי ויקטוריה חפץ / צילום: טמיר לדרברג
כשהגעתי לפגישה עם רועי ויקטוריה חפץ, חיפשתי טרנסג'נדרית כמו בסרטים, סטריאוטיפית, מישהי גדולה מהחיים, איפור כבד, פאה - ואם לא שמלת פייטים צמודה על הבוקר, אז לפחות מראה מתוקתק שיבלוט מרחוק. התבייתי על אישה מוגזמת, שענתה על רוב הקריטריונים - תועפות איפור, שיער שעבר סלסול מאסיבי, וגבריות שבצבצה מתחתיהם, וכשקראתי לעברה "ויקטוריה", בחורה נעימה ומאוד מינורית, שישבה בשולחן ליד, חייכה אליי חיוך מבויש וסימנה לי לבוא. תוך כדי שיחה גלוית לב ומטלטלת בכנותה, הבנתי שזאת אחת הנקודות הרגישות אצל רועי ויקטוריה חפץ, זוכת פרס רוזנבלט לאמנות חזותית ל-2018, שתציג בינואר תערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב כחלק מהזכייה. היא לא מצליחה לתחזק באופן יומיומי את מראה הדיווה, מה שמאוד מתסכל אותה.
ויקטוריה, שהייתה הומוסקסואל ורק לפני שלוש שנים קיבלה את האומץ להציג את עצמה כאישה, מסבירה שיש איזו פונקציה של זוהר שהיא אוהבת, כואבת את חוסר היכולת שלה לעבוד בזה כל הזמן ובו זמנית מחייכת אליי בשפתון אדום דהוי, שנמחק בלי ששמה לב. הציורים שלה גדולים מאוד, תופסים הרבה מקום בחלל, כאילו היא מבקשת להיות במרכז תשומת הלב. ניבטים מהם פורטרטים של נשים רשומות בקווים דקיקים ודקדקניים שחורצים את הקמטים, מעמיקים את העיגולים השחורים מתחת לעין, את הפגמים בעור.
הנשים שלה מלאות הבעה, כאב ורגש, כמוה. "הרבה שנים הייתה לי מיזוגניה", היא אומרת. "יש לי פחד להסתכל על עצמי כאישה. אני מרגישה שהגוף שלי דפוק, ואני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט להגיד. בינואר הקרוב, כחלק מהזכייה בפרס, אציג עבודת וידיאו, שלושה חלקים מתוך סרט ארוך שאנחנו עובדים עליו (הסרט "הגוף השלישי" עם זוהר מלינק-עזרא). אחד מהם הוא מונולוג נוקב על הגוף הלא שלם שלי".
מה לא שלם?
"אני מרגישה שאני עוד מעצבת את הגוף שלי".
לא עברת ניתוח לשינוי מין, הגיוני.
"לא. לא ניתוח או הגדלת חזה יעשו בשבילי את השינוי שאני רוצה. זה משהו הרבה יותר עמוק, ואני מדברת בשם עצמי ולא בשם קהילת הטרנס שיש בה כאלה שחושבים אחרת. יש בי פצע גדול שלא מחלים, משהו שפתחתי לפני ארבע שנים כשעזבתי לברלין. אנחנו מערערים על המוסכמות, מערערים את הסדר הקיים. המונולוג הזה מדבר על איך אני בגיל 40, לוקחת את גוש החמר הזה ומעצבת אותו מבפנים, לא קיצוני מדי, מאוזן, נכון".
עברת טיפול פסיכולוגי תומך?
"ברור, ובברלין, בגרמנית, שזה אתגר שגורם להעמיק. יהיה עוד וידיאו שעוסק בטאבו הכי גדול בטרנס, על מיניות עם גברים סטרייטים, סצנה מצולמת שלי עם שחקן. הארד קור. והשלישי הוא עם נינה הלוי, פעילה במרפאת לוינסקי".
בגלל הקושי שלך עם הנשיות, הנשים שאת מציירת מכוערות, מטרידות את העין?
"הנשים שלי לא מכוערות. הן מראות צד קשה ואם מסתכלים עליהן רואים בכיעור את היופי. ככה אני מסתכלת על העולם. הכי מעניינת אותי הדחייה שלי מנשים. שנים היה קשה לי להביט על טרנסים והומואים נשיים. עד היום ז*קנה נשית מאיימת עליי, כי כשאני רואה פרח נובל אני מתה. הדבר הכי יפה הופך להכי קשה. לא בכדי, נשים בגיל המעבר אומרות שהגוף בוגד בהן. פתאום החזה נופל, הן משמינות, ולא טוב להן עם זה, והכי קשה זה מושג 'הדודה'. נשים שהופכות לשקופות בחברה".
מה זה להיות "דודה"?
"אישה בלי כוח מיני. נשים שמזניחות את הגוף. שמוותרות. בארץ, ההזנחה גדולה יותר מאשר באירופה, וקשה לי עם זה. הכוונה היא לא להיות גנדרנית, אבל לא להזניח את המיניות שלך. החברה מובלת על-ידי המבט הגברי".
אבל אנחנו בעיצומה של מהפכת METOO.
"וזאת עדיין האישה שאומרת 'גם אני'. הן זקוקות לחיזוק של אחרות, לתחזוקה. גברים לא אומרים, גם אני, אלא - אני. נשים העזו להתלונן על הטרדות מיניות רק כשאחרות התחילו לדבר. חוויתי את זה על בשרי כל חיי. אני יודעת מה זה להיות הומו. בשבילם נשים הן דיוות, מלכות דראג, גדולות מהחיים, סופר דופר, יש להם פחד פות מטורף. כשרק התחלתי להתלבש כמו אישה, הלכתי למועדונים של הומואים ולא הכניסו אותי כי אני אישה".
ידוע שהטרנסג'נדרים נמצאים בתחתית שרשרת המזון הקווירית.
"אני מבינה שיש מקומות של רק גברים, בגלל הנרדפות של הומואים במשך שנים. להרבה הומואים קשה עם נשים, גם לי באופן מסוים. אני מסתכלת על אישה ברכבת וברחוב ומקיאה את הדברים שנשמרים בי בתודעה על הדף. אני חייבת תמיד לצייר גדול, חשוף, עם כל הפגמים והמחיקות. אני עובדת על כל ציור במשך חודשים. זה חשוב לי, מעביר תחושה של עומק.
"אחד הוויכוחים שהיו לי עם המורים בבצלאל היה עם התפיסה שלהם שציור לא צריך להראות מאמץ. לי היכולת הטכנית מאוד חשובה, הקראפט מרגש. חשוב לי להגיד דברים. הציור שלי לא מראה אסתטיקה נעימה, נשים שלא מקבלות מקום, עור חשוף, זקן מקומט. אני עוף מוזר בעולם האמנות, שמה את הסיפור האישי שלי על השולחן, העבודה שלי רגשית ובבצלאל עושים הפרדה מוחלטת בין האישי לאמנות. אני מאמינה בלשים את הקישקע על השולחן. לא כולם חייבים להיות כמוני. יש כאלה שמאמינים באסתטיקה קלה, אנשים מעדיפים מרחק, מסיכות. קל להזדהות עם מופשט מאשר עם יצירה של שישה מטרים של דמות עם קמטים וקפלים, ז*קנה ואיברים חשופים".
יש לך מודלים?
"יש לי כמה דמויות מנחות טרנסג'נדריות שהכרתי בברלין, ביניהן אישה שעשתה ניתוח לשינוי מין והתחרטה, כי הרגישה שזה לא מדויק. היום אנחנו כבר יודעים שיש מגדר שלישי. אני מרגישה כנקבה, אבל עדיין יש בי חלקים גבריים".
דרושים אספנים אמיצים
היא גדלה ברחובות המרובעת, אאוטסיידרית צבעונית שעברה התעללות חברתית וכשחזרה משנה בשדה בוקר, החליטה שהיא א-מינית, עד שבגיל 18 הכירה את בן זוגה הראשון. אחרי שירות צבאי התקבלה לבצלאל, וגם שם לא ממש ידעו איך לאכול את התעקשותה לרשום בסגנון אר-נובו, מה שנחשב שם לשמרני ולא מעניין. בסיום התואר הראשון טסה לארצות הברית וחזרה ללימודי תואר שני בבצלאל כדי לנסות לתקן את היחסים עם האקדמיה. היא הציגה במוזיאון חיפה, גלריה נגה וגלריה "קו 12" ואז החליטה לטוס לברלין כדי לנשום ולהפסיק להתנצל על הבחירה שלה ברישום. שם למדה היסטוריה קווירית ויהודית ובמקביל לעבודתה כאמנית, התחילה להדריך סיורים היסטוריים. לפני כשנה הציגה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל בירושלים ולפני שבועיים התארחה ברזידנסי של יערות הכרמל, תוכנית אירוח ושהות של אמנים מתחומים שונים הנהוגה בעולם, יוזמה של שרון תובל, האוצר של ישרוטל, כדי להנגיש את האמנות לאורחי המלון. ויקטוריה שהתה שם שבוע, הרצתה, העבירה סדנאות רישום ובעיקר ספגה השראה. בזכות תוכנית רזידנסי אחרת, הגיעה ב-2012 לברלין, ומאז היא גרה שם.
את העבודות שלה, היא אומרת, קונים אספנים אמיצים, בדרך כלל כאלה שמחוברים רגשית לעצמם ולעבודות שלה. "בזכות ההכרה הגדולה בתערוכה במוזיאון ישראל, ותערוכות גדולות בגרמניה ובארצות הברית במוזיאון לאמנות מודרנית בטקסס, ההתעניינות גדלה".
את מצליחה להתפרנס מהאמנות?
"כבר 60% מההכנסה באה ממכירת עבודות. השאר מהדרכת הטיולים. אני מאוד אוהבת ללמד ואני עושה את זה דרך חברה איכותית, סיורים פרטיים, קבוצות סטודנטים, קווירים. השאיפה שלי היא להתפרנס בכבוד - ואני כבר נמצאת שם - ולהמשיך ללמד, הכול במינונים הנכונים. 19 שנים עברו עד שקיבלתי הכרה. היום אני נמצאת באוסף של מוזיאון ישראל וערך העבודות שלי עלה.
"אני נהנית לארח אנשים בסטודיו שלי ולהכיר את האספנים באופן אישי. את יודעת שיש גלריות בארץ שלא רוצות שאספנים יכירו את האמנים, כדי שלא יעקפו אותן? לטובתן צריך להגיד, שהיו כאלה שניצלו את הגלריות ועשו עסקים פרטיים מאחורי גבן".
אמנים משתמשים כיום פחות בשירותי גלריות כסוכנים.
"האינסטגרם והפייסבוק הפכו לכלי להוזיל עלויות ולחתוך את עמלות התיווך. יש יותר פלטפורמות להציג את העבודות, מה ששינה לגמרי את חוקי המשחק. זאת הסיבה שגלריות קטנות לא שרדו ונשארו רק הגדולות והחזקות שמשקיעות בכוכבים וזונחים את החדשים, כי לא משתלם להשקיע בהם זמן".
אמנים צריכים ללמוד לדאוג לעצמם ולהפוך לאנשי עסקים ויזמים. לא כך?
"ולא לכולם זה מתאים. אני אמרתי, אם אין אני לי מי לי. אני אדם אקטיבי שיוצר בעצמי והעסקים לא באים לי בקלות. הבנתי עם השנים איך לעשות את זה נכון ולקח זמן עד שהייתה התאמה בין האמנות לבין מה שאני - וברלין עזרה לזה להבשיל. אגב, למעבר הזה אחראית גם המחאה החברתית. גרתי בשדרות רוטשילד, הייתי מאוד פעילה והתאכזבתי, כי לא קרה כלום. עד היום יש אוצרים שאומרים שזה עשה לי נזק".
כמה את משקיעה בשיווק?
בין 40% ל-50% מהזמן הולך על שיווק עצמי, פניות לאוצרים, הגשות לפרסים, יש מלא עבודה באנגלית, גרמנית ועברית. מי שחושב שלהיות אמן זה קל, טועה. זו עבודה לטווח ארוך, עבודה סיזיפית, בעיקר אם אתה, כמוני, יוצר עבודות עם עומק ולא ציורים אופנתיים, קריעה של ממש. יש תקופות שאני לא מצליחה למכור ואז פשוט אין כסף.
"אז כל הקולגות גם מלמדים, כי אין ברירה. סיגלית לנדאו, המבריקה, מלמדת ואוצרת ועושה כל דבר כדי להתפרנס. בתקופות של האטה צריך להתמקד במה שאתה עושה, ולמרות הלחץ, לשבת ולעבוד, ולא כולם עומדים בזה. במחזור שלי בבצלאל, 15 סטודנטים מתוך 50 פעילים".
לאן את שואפת?
"להגיע ליותר, להכרה בינלאומית, להמשיך לספר את הסיפור שלי. אני מאוד אוהבת מפגשים ופרויקטים מפתיעים, כמו זה של אן וארי רוזנבלט והרזידנס ביערות הכרמל".
את בזוגיות, מגדלת כלב. ילדים?
"ויתרתי על ילדים. אם הייתי רוצה, הייתי עושה, אבל זה בעייתיות מוסרית וכלכלית בשבילי. אין לי כסף לזה כרגע. לא כולם חייבים להיות הורים. רופול אמר שיש לנו את הזכות לבנות את המשפחה שלנו, ואני בונה את שלי בדרכי".
רועי ויקטוריה חפץ | אישי: 40, בזוגיות, גרה בברלין | אקטואלי: זוכת פרס רוזנבלט לאמנות חזותית ל-2018, ותציג בינואר תערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב כחלק מהזכייה