בשנה החולפת נוספו לכבישי ישראל עוד כ-110-120 אלף כלי רכב חדשים נטו, בניכוי גריעה טבעית. בתוך המכירות הללו נרשם זינוק של 25% בחלקם היחסי של רכבי ה-SUV למיניהם, שדחפו מעלה בכמה עשרות סנטימטרים את שטח הכביש הממוצע, שתופסת כיום כל מכונית חדשה. זה לא נשמע הרבה עד שבודקים את המכפלות.
התוצאה היא ירידה מואצת בשטח החנייה הממוצע לרכב בערי ישראל. לא רק בתל אביב הצפופה, שם חניות הופכות להיות מצרך אקזוטי, אלא גם בפריפריה, שבה לא נדיר לראות כיום תושבים מנסים לדחוק שניים-שלושה כלי רכב לכל מקום חניה שמור או כאלה, שרוכבים על אופניים כדי להגיע מהבית לרכב ולהפך.
לתושבי הערים באירופה "נפל האסימון" מזמן. שם רואים צמיחה עקבית ומואצת של פלח המיני-מכוניות העירוניות. משהו כמו 1.4 מיליון מכירות ב-2017. בניגוד לישראלים, האירופאים גם לא מתייחסים למכוניות הללו כפשרה דלת-תקציב בתחתית סולם הסטטוס. הם רואים בה סמל למודעות חברתית-סביבתית ואפילו אביזר אופנתי ומוחצן.
דוגמה בולטת, תרתי-משמע, היא טויוטה האייגו החדשה. רק 3.46 מ' לאורך - כמעט מטר פחות מג'יפון טיפוסי - אבל עם עיצוב שלא ניתן להתעלם ממנו ברחוב. טויוטה לקחה את מוטיב ה-X הדו-ממדי שאפיין את חזית הדור הקודם, העניקה לו נפח והפכה אותו למיצג תלת-ממדי מתוחכם. גם הזנב קיבל נפח, שגורם לו להיראות רחב מכפי שהוא באמת.
תוסיפו לכך חישוקים נאים בגודל ראוי יותר (15 אינץ'), דלתות אחוריות, שמתמזגות בעמוד האחורי ויוצרות אשלייה של מיני-קופה, ומבחר מרשים של צבעים וקיבלתם "תכשיט אורבאני". לעומת האייגו, אפילו האחיות סיטרואן C1 ופיז'ו 108, שמיוצרות באותו מפעל בצ'כיה, נראות כמעט שמרניות.
למה לא משקיעים בחלונות האחוריים?
העיצוב הרענן לא פסח על תא הנוסעים. דיפונים פלסטיים מבריקים, שניתנים להתאמה לצבע החיצוני, הם גימיק מוכר. אבל מעצבי הפנים טרחו להשלים אותם עם מאפיינים חדשניים שמנצלים למקסימום את החלל המוגבל. כמו למשל לוח מחוונים חדש, שמרוכז כולו בצביר עגול נוסח פיאט 500, וקונסול מרכזי קומפקטי עם מסך מולטימדיה גדול וחד, שאינו נראה כמו תחליף דל.
חבל רק שרוב האפליקציות המחוכמות שהאייגו יכול להציע נשארו בחו"ל, וגם אין מערכת ניווט מקומית. אבל אפשר להתנחם בכך שניתן לשקף את הטלפון על גבי מסך הרכב.
בכל הנוגע למרחב, אין ניסים. מלפנים המרחב סביר בהחלט והמושבים נוחים, אבל עם בסיס גלגלים באורך 2.34 מ' וספסל, שממוקם גבוה יחסית, מרחב הרגליים והראש מאחור מיועד בעיקר לילדים או למתבגרים קומפקטיים. זה לכשעצמו לא תופעה נדירה בפלח, אבל מדוע סבורים מהנדסי הרכב האירופאים, שהיושבים מאחור במכונית עירונית עם חמש דלתות יכולים להסתפק בימינו בחלונות זעירים, שנפתחים החוצה לכדי חרך צר? על התחממות גלובאלית שמעתם?
האבזור הבטיחותי במודל 2019 הוא נקודת יתרון חשובה. הוא כולל מערכות סיוע מדור אחרון רכב ההדגמה שלנו צויד גם בדגם חשמלי "רך" שנפתח לכל האורך. המחיר שלו (כ-6,000 שקל) סביר בהחלט, והוא משדרג משמעותית את תחושת המרחב. איכות הייצור טובה ובידוד הרעשים שופר משמעותית לעומת הדגם היוצא, אך המרכיב הדומיננטי בתא הוא עדיין פלסטיק נוקשה.
תיבת הילוכים רובוטית משופרת
כמו לאייגו היוצאת, גם לחדשה יש מנוע 3 צילינדרים בנפח 1 ליטר, אבל הוא עבר מסכת מקיפה מאוד של שיפורים מכאניים ואלקטרוניים ומייצר כעת 72 כ"ס, שרתומים למשקל נוצה של 830 קילו. זינוק מאפס ל-100 בקצת פחות מ-14 שניות לא ירגש אף אחד, אבל בפועל המכונית מרגישה זריזה באופן מפתיע ברחובות העיר. היא יכולה לשייט ולעקוף בלי רגשי נחיתות גם במהירויות מכובדות על כביש מהירים, כולל כביש 6, מבלי להרגיש כמו ברווז במטווח.
עליות ממושכות כבר מציגות אתגר אבל מי שיתעלם מהעלייה במפלס הרעש וידחוק את המנוע אך הקו האדום יוכל לשמור על דחף ראוי. התיבה הרובוטית אינה רהוטה תחת לחץ כמו תיבות אוטומטיות מקובלות, או תיבות כפולות מצמדים, אבל הלינאריות שלה השתפרה משמעותית בדור הנוכחי ומי שישתמש בה כמו שהתכוון המשורר - העברה אוטומטית בפקקים שימוש ידני (באמצעות מתגי הגה) במצבים יותר מאתגרים - יגלה שהפשרה בהחלט סבירה. צריכת הדלק מרשימה, כצפוי, ולא קשה להשיג 17 קילומטרים לליטר.
האייגו לא מזניחה את התחום הדינמי. משקל זעיר והיגוי זריז ומאוזן מעניקים תחושה של מכונית קרטינג, נטיית הגוף בפניות מרוסנת והשימוש בחישוקים "אמיתיים", עם צמיגים במידות גדולות יותר, משפר משמעותית את האחיזה.
מחיר בסיס של כ-70 אלף שקל הוא תחרותי בהחלט אך ספק אם הוא ישפר את יכולתה של האייגו לכרסם בדומיננטיות המוחלטת של הקוריאניות הגדולות והחזקות ששולטות שנים בשוק. אבל מי שרוצה לצאת מחוץ לקופסה, תרתי-משמע, יגלה שהאייגו היא נשק הישרדות אורבאני יעיל, הגיוני ונאה מאוד, שיכול להשתחל למקומות חנייה "אבודים", ועל הדרך לשפר את היכולות החברתיות שלכם.