"המצב של תעשיית הפינטק הישראלית לא טוב. זהו תחום שמצריך התמקצעות ייחודית, לא כל אחד יכול למכור טכנולוגיות לבנקים. להערכתי, רק 5% ממאות החברות שפועלות בישראל מוכרות בהיקף הגבוה מ-20 מיליון דולר", כך אומר פרופסור דוד (דודי) גרשון בראיון ל"גלובס".
גרשון אמר את הדברים בראיון לרגל השקת מרכז פינטק שייקרא על שם הוריו, סימה ושלמה גרשון, כחלק מבית הספר למנהל עסקים של האוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת האירועים להשקת המרכז ייערך השבוע כנס בינלאומי שיעסוק באופציות (חוזי מכר), תחום שבו עסקה חברת הפינטק שהקים גרשון, SuperDerivatives, ושנמכרה ב-2014 תמורת כ-350 מיליון דולר.
מרכז הפינטק באוניברסיטה העברית נוסד על מנת לתמוך ביצירת אקוסיסטם עבור תעשיית הפינטק בישראל, שתכלול סטארט-אפים, יזמים, מוסדות פיננסיים ומשקיעים. המרכז מקדם יזמות, שימוש בטכנולוגיות מתקדמות כמו למידת מכונה וניתוחי בסיסי נתונים ענקיים, חשיבה אסטרטגית, ושיטות חדירה לשוק. לדברי פרופ' גרשון, "המרכז שואף לחולל שינוי בתעשיית הפינטק בישראל כך שבעוד חמש יהיו בארץ כבר כמה חברות גדולות ויסייע למימוש מטרה זו בכך שישמש מעין בית ספר ליזמות".
"כיום הפינטק הוא הסקטור שצומח הכי מהר בישראל", אומר פרופ' גרשון. על פי סקירה שערך מרכז הפינטק בראשו עומד פרופ' גרשון המבוססים על נתוני סטארטאפ ניישן, מספר חברות הפינטק שנפתחות בישראל עולה משנה לשנה. רק ב-2017 נפתחו בישראל 102 חברות פינטק, 74 נפתחו ב-2016 ו-69 ב-2015.
אך לדברי פרופ' גרשון לא מדובר בהכרח בתופעה חיובית. "ככל שיש יותר חברות כך קשה יותר לפתוח חברות חדשות משום שבסופו של דבר גופים פיננסים צריכים להטמיע את המוצרים של החברות הללו. בנק לא יכול להטמיע 20 טכנולוגיות בשנה אלא אחת בחמש שנים. לעולם הזה יש קצב הסתגלות מסוים שבו הוא יכול לספוג רעיונות. לכן, ברור שהרבה חברות לא יצליחו בזמן הקצר, הן מקדימות את זמנן. צריכים לקרות הרבה דברים לפני שישתמשו בטכנולוגיות שלהם".
כיום תופס מגזר הפינטק נתח מכובד מהסצינה המקומית. לפי נתוני Start-Up Nation Central פועלות בישראל יותר מ-400 חברות פינטק. אלו יכולות להיות חברות שמוכרות טכנולוגיות למוסדות פיננסיים, או שמנסים להתחרות בהם. במקביל, יותר מארבעים חברות גלובליות מחזיקות כיום פעילות פיננסית-טכנולוגית בישראל והן כוללות בין היתר את סיטי, ברקליס, ג'יי.פי מורגן, ויזה, וגם חברות טק מובהקות כמו אמזון, פייפאל ומיקרוסופט.
על פי נתוני IVC, סך הגיוסים בענף בשלושת הרבעונים הראשונים של השנה בלבד כבר עקף את השיא הקודם שהושג לפני שנתיים, עם 749 מיליון דולר שגויסו ב-2018 לעומת 725 מיליון דולר ב-2016 כולה. עם זאת, מספר העסקאות נמצא בצניחה - 67 בלבד בשלושת הרבעונים הראשונים של 2018, לעומת 103 ב-2017 ו-115 ב-2016.
מספר האקזיטים מדשדש גם הוא, עם שבעה אקזיטים בלבד השנה, חמישה אקזיטים בשנה שעברה ושבעה גם כן ב-2016 (בין האקזיטים בענף בשנים האחרונות בולטות חברות כמו Fundtech שנמכרה ב-1.2 מיליארד דולר ל-D+H ,Check שנמכרה ל- Intuit ב-360 מיליון דולר או BorderFree, שנמכרה ל-Pitney Bowes ב-450 מיליון דולר). חברות ישראליות אחרות הפכו למובילות בתחומן בפינטק העולמי, כמו Payoneer ו-BlueVine.
כאלף התקפות ביום על מערכות הבנק
הקושי של מוסדות פיננסיים להתמודד עם ריבוי טכנולוגיות חדשות הוא רק אחד משורה של בעיות וחסמים מהם סובל התחום, כך על פי פרופ' גרשון. לדבריו, הבעיה של החברות הישראליות מתפתחת כבר בשלב הבנת השוק שבו הן פועלות. מה שמקשה במיוחד על חברות בתחום, מסביר פרופ' גרשון, הוא שחברות מגיעות לתחום באופן מקרי: "הרבה חברות מתחילות מהזווית של הטכנולוגיה ואז מגלות שהצד הפיננסי הוא זה שמעניין וכתוצאה מכן הן מייעדות את עצמן לפינטק. נניח שהן פיתחו מוצר שמיועד לארגון גדול שיש לו הרבה לקוחות והן מגלות שההתאמה הכי טובה שלו היא לבנקים, דבר שהן לא צפו בתחילה.
"העניין הוא שפינטק זו התמקצעות ייחודית - לא כל אחד יכול למכור לבנקים. אפילו בתחום אבטחת המידע, שלכאורה נראה רוחבי, יש הבדל משמעותי בין המוצרים על פי החברות שעבורן הם מיועדים. למשל, בחברות פיננסיות, רמת האבטחה הנדרשת היא ברמה אחרת לגמרי. מסיבה זאת יש סקטור שלם של חברות אבטחת מידע שפונה רק לענף הבנקאות. התוצאה היא שיש הרבה רעיונות טובים שמתקשים למכור בעולם".
"כסף זה עניין רגיש יותר מכל תחום אחר", מסביר פרופ' גרשון, "ופינטק מבוסס על אמון ועל כן, בטח כשמדובר ב-B2C - עסק שפונה אל לקוחות הקצה - קשה לייצר אמון כשלא נמצאים קרוב ללקוחות. בפינטק זה נכון גם לגבי B2B - עסקים שפונים לעסקים - משום שבנקים מתייחסים לאבטחת מידע אחרת לגמרי מתעשייה. בבנק אבטחת המידע היא החמצן ואם הלקוחות לא מרגישים בטוחים, לבנק אין זכות קיום. לכל בנק בטיוואן יש בממוצע אלף התקפות ביום אז רמת האבטחה הנדרשת היא עצומה. עד כמה? רק כדי לסבר את האוזן - לבנק אוף אמריקה יש 400 עובדים בתחום אבטחת המידע. הדרישות שונות וכך גם האינטנסיביות, שבין היתר מתבטאת בתדירות גבוהה של שדרוגי תוכנה וגרסאות. ההבדלים בין חברות אבטחה שפונות למגזרים אחרים לעומת הפינטק כל כך גדולים עד שניתן לומר שחברות אבטחת מידע שמוכרות לתעשיית הפינטק שייכות בעצמן למגזר הפינטק.
ההבדל, טוען פרופ' גרשון, נעוץ לא רק בטכנולוגיה אלא גם באספקטים אחרים כמו מכירות, "לא מספיק שלחברה שמוכרת מוצרי אבטחת מידע לבנקים תהיה טכנולוגיה טובה, אלא צריך לדעת איך למכור לבנקים ואם לא יודעים לעשות את זה גם חברה עם טכנולוגיה מעולה תתקע. מישהו שעכשיו יצא מהצבא בלי קשרים במערכת הפיננסית יתקשה לעשות זאת. המכירה לגופים פיננסים שונה מאוד, ומכירה לגופים פיננסים היא מומחיות בפני עצמה".
"משמעות הדבר היא שנקודת הפתיחה של הפינטק הישראלי מהווה חולשה גדולה. חברות ישראליות קמות כדי למכור לחו"ל, ולחברות שמעבירות את מרכז הכובד לארה"ב או אירופה יש יתרון, במיוחד בפינטק".
ייחודו של הפינטק הישראלי: למידה עמוקה
כשמדברים על פינטק מדברים בעצם על כל הפיתוחים המשיקים לכספים. חלקם סטארטאפים שעובדים באופן ישיר מול הלקוחות, וחלקם כאלה שמפתחים טכנולוגיות שהבנקים עצמם יכולים לאמץ. שירותים נוספים הם ניהול השקעות והעברת תשלומים, כמו למשל חברת Payoneer שיושבת בניו יורק ומנוהלת על ידי ישראלים.
תחום ההלוואות אחראי לחלק ניכר מהכנסות הבנק, ולכן גם מצמיח פיתוחים טכנולוגיים רבים. למשל, חברות מסוימות פיתחו אלגוריתמים המסוגלים לאסוף מידע ממקורות רבים, שמאפשרים להן לנתח סיכונים של הלוואות באופן שונה מהבנקים, לפעמים אף טוב מהם.
כדוגמה מביא פרופ' גרשון את חברת BlueVine הפועלת בארה"ב ומנוהלת על ידי ישראלים, שמתמחה בהלוואות לעסקים הנחשבים קטנים מכדי שהבנקים הגדולים ירצו בכלל להתעסק איתם. "היום היקף ההלוואות שהם העניקו כבר מוערך בכמיליארד וחצי דולר", אומר פרופ' גרשון, "והם ממשיכים לצמוח. זה סיפור הצלחה של חברה שאיתרה נישה, בנתה פלטפורמה, ומצאה דרך טובה לפתור בעיה אמיתית, והם מאוד מצליחים".
בשנים האחרונות נוצרו בעולם גם מודלים חדשים של הלוואות - כמו למשל הלוואות P2P (עמית לעמית) המחברות בין מלווים ללווים באופן ישיר ודיגיטלי. לדברי פרופ' גרשון, בפועל "ברוב חברות ההלוואות ב-P2P אין באמת חיבור בין אנשים פרטיים, והכסף המולווה מגיע מגופים פיננסיים ואפילו מבנקים. החידוש הוא שבאה חברה ישראלית ואומרת אנחנו נקנה הלוואות מהחברות ה-P2P. הן אומרות 'בזכות יכולות למדיה עמוקה (Deep Learning) אנחנו יודעים לדעת מי אנחנו מאמינים שיחזיר את הכסף'. כתוצאה, הם קונים נכון את תיקי ההלוואות, ומשיגות תשואות טובות. החברות הללו הולכות לפלטפורמות ה-P2P, מתחברות לדאטה בייס שלהן, עושות עליהם אנליזה ועל סמך האנליזה הזאת הן מסוגלות לומר 'את ההלוואות האלה והאלה אנחנו רוצים. אם הלקוח מחזיר - הכסף הולך אלינו, אם לא - זו בעיה שלנו'. כך נוצר תחום השקעה חדש ממש כמו אג"ח מתוחכמות. הן בעצם מתפקדות כמו חברת השקעות".
בכלל, הפינטק הישראלי, בראייתו של פרופ' גרשון, יוצא דופן בכך שהוא מנסה להכניס למידה עמוקה (deep learning) כמעט לכל דבר בעוד בשאר העולם ממשיכים, לדבריו, לפעול בשיטות קונבנציונליות. "למידה עמוקה מסייעת לחסוך עלויות והמשמעות של זה היא לא רק שיפור בתוצאות אלא גם שלפעמים יש לא מעט הפתעות, משום שלמידה עמוקה מספקת הקשרים ברבדים עמוקים שלפעמים לא חושבים עליהם - קשרים עקיפים שיכולים להשפיע משמעותית. זה היתרון של הישראלים שמכניסים המון טכנולוגיה, בוודאי בהשוואה לאמריקנים. קחו לדוגמה את מיזם ההלוואות של הסטודנטים למשפטים באוניברסיטת ייל בארה"ב שנפתח, ועכשיו הגיש בקשה להפוך לבנק. הרעיון שלהם מצוין וגם השיווק מצוין אבל אין למידה עמוקה. זאת הצלחה של פינטק באמריקה. בישראל, לעומת זאת, תמיד מנסים להכניס משהו שעושה את העבודה לבד. זה הייחודיות, לכן יש בנו עניין".
לטענת פרופ' גרשון, אם לחברות יש טכנולוגיה טובה אז יש להן פוטנציאל לבצע אקזיט, גם אם הן לא מראות גידול בהכנסות. אך לעומת זאת בכל שאר תחומי הפינטק רוב החברות בכלל לא מצליחות להגיע למצב של הכנסות, שזה המדד החשוב ביותר - וכאן נעוצה לטענתו, הבעיה העיקרית של הפינטק הישראלי: לדבריו, בהרבה מקרים ליזמים יש קודם כל רעיון טכנולוגי ורק אחר כך הם מחפשים לו יישום. זאת אומרת שהרעיון שלהם לא נולד מתוך צורך של התעשייה. "ניקח לדוגמה קבוצת מהנדסים שפיתחה טכנולוגיה שקשורה בזיהוי טקסטים, והם באים ואומרים - 'אולי נעשה עם זה משהו שיעזור להמליץ על מניות', אף על פי שהם בכלל לא באו מהעולם הזה. לעומת ארה"ב, שם המצב הפוך: קודם מחפשים את הבעיה ורק אז מחפשים איך לפתור אותה. זה עובד גם אם הפיתרון בינוני, משום שאחרי שיש הצלחה עסקית מסוימת מתקנים את הפתרון הטכנולוגי וכך בהדרגה הופכים לחברה יותר ויותר טובה".
הכשל הזה מצטרף לדעת פרופ' גרשון למחלה נוספת שמאפיינת את סצינת הסטארט-אפים בישראל ולאו דווקא לפינטק: ההכשרה של המנהלים והעובדה שישראל מתקשה לייצר חברות צמיחה ומקדשת יתר על המידה את תרבות האקזיטים. "קל להקים סטארט-אפ בישראל, אבל מייצרים הרבה סטארט-אפים בלי ללמד אותם איך להקים חברות. יזמים הם לא אנשי עסקים במהותם. רק מעטים מצליחים לעשות את המעבר מטכנולוג טוב למנהל טוב. צריך להקים בארץ בית ספר ליזמות - לא במובן של להקים סטארט-אפ. יש פה מספיק אנשים שיודעים להקים פלטפורמות נהדרות, השאלה היא מה קורה אחרי זה. אתה לא יודע כמה ספרים קראתי כשהקמתי את החברה שלי כשבאתי מוול סטריט, אבל אני פוגש לא מעט מנהלים שלא קראו ספר ניהול אחד".
האקזיט של פרופ' גרשון: סטארט-אפ ששינה את פני המסחר באופציות
פרופ' דוד גרשון עשה את הונו לאחר שמכר ב-2014 את SuperDerivatives (סופרדריבטיבס) לחברה המפעילה את בורסת ניו יורק, תמורת 350 מיליון דולר. פרופ' גרשון מספר מה לדעתו הייתה ההשפעה של החברה על התחום בו פעלה: "בשנות התשעים המודל היחיד לתמחור של אופציות שהיה ידוע היה 'המודל של בלק ושולס', שפותח על ידי המתמטיקאי פישר בלק יחד עם הכלכלנים מיירון שולס ורוברט מרטון שיתארחו בטקס חנוכת המרכז שייערך מחר (ג') בקמפוס הר הצופים באוניברסיטה העברית. זה היה מודל מאוד לא מדויק שאי אפשר היה לסמוך עליו - השתמשו בו כנקודת התייחסות אבל סוחרים עדיין היו צריכים להמציא לבד את המחיר של האופציות עבור הבנקים או הלקוחות שלהם".
"לצורך הדוגמה, אף על פי שלא מדובר בהקבלה מדויקת, הדבר משול היה למציאות שבה יש מחירון למכוניות חדשות אבל השוק צריך להעריך לבד את מחירי יד שנייה. הופעת סופרדריבטיבס הייתה הפעם הראשונה שבה הופיע מעין מחירון לוי יצחק ליד שנייה שסיפק מודל מדויק לתמחור אופציות".
"כתוצאה, ברגע שלקוחות החברה - בנקים ושאר הסוחרים - היו מסוגלים לראות כולם את אותם מחירי אופציות, ובזמן אמת, קרו שני דברים: האחד הוא שנפתחו שווקי אופציות חדשים בהרבה מקומות בעולם מאינדונזיה, דרך מרוקו וצ'כיה ועד מקסיקו. השני הוא שהפער בין מחירי הקנייה והמכירה הצטמצמו, דבר שהוזיל את המסחר ומשול להפחתה במחירי עמלות. זה בתורו הוביל גם לעלייה בנפחי המסחר: בין 2002 ל-2005 נפח המסחר עלה פי שלושה. חברה אחת הצליחה לגרום לכך שהשימוש באופציות נעשה נזיל יותר ובמחיר נמוך יותר".