המחאה נגד אלימות כלפי נשים: בעולם מקדמים שילוב, אצלנו נלחמים בהדרה
בשבוע שעבר נוכחתי כי העולם שועט קדימה לקראת שוויון. נחשפתי לעובדה שהשיח המגדרי, השיח על הצורך הדחוף בשוויון, נוכח בחיי היומיום לא רק בישראל. לכנס שארגנה ממשלת איסלנד והפורום הגלובלי כלכלי הגיעו 400 נשים מכ-100 מדינות, עשרות חברות ועשרות ארגונים. הנציגים דנו בכלים שפותחו ושעומדים לרשותנו להגיע ליעד של שילוב נשים ושוויון מגדרי מלא.
האמת היא, שהתביישתי לספר, שכאן בישראל ההתמודדות העיקרית שלנו היא לא בשילוב - אלא במניעת הפרדה.
אירועי הפרדה מגדרית הפכו יותר ויותר שכיחים בשנה האחרונה. לא בבית הכנסת, אלא באוניברסיטת תל אביב, במכללה האקדמית קריית אונו, באוניברסיטאות ובמכללות בירושלים, בבאר שבע ובחיפה. לא במאה שערים, כי אם בקורס נהיגה מונעת ברמת גן.
מתחילת השנה טיפלה שדולת הנשים ביותר מ-100 פניות של נשים וגברים שנפגעו מאירועי הדרה של נשים.
הדרה של נשים והיעדר שוויון עומדים בליבה של האלימות נגד נשים, במשפחה ומחוצה לה. מחנאות פוליטית ודתית, מעגלי השתייכות, ייצוג וסטריאוטיפים מייצרים "הן" ו"אנחנו". כשמעגל הנאמנות הראשון איננו המשפחה הגרעינית, כשהתרועעות עם נשים מותרת רק לצורכי פרו-ורבו, כשהן נתפסות כרכוש של הגבר - ה"בעל", הן לא שוות, הן לא "אנחנו". אלימות היא רק אחד הביטויים, אולי החמור שבהם, לעיוות שגורם היעדר שוויון.
מה שהיה ברור בשבוע שעבר, הוא שבעוד רוב העולם, מסין ועד איסלנד, עסוק בקידום שוויון על מנת להעשיר את החברה, הכלכלה, התרבות והאמנות, אנחנו עסוקים בהדרה, הפרדה וההתדרדרות במדרון החברתי החלק שהללו מייצרים.
בשבוע שעבר נרצחו בארץ שתי ילדות. במבט ראשון נדמה היה שהאירועים האלה, כמו 22 האירועים שקדמו להם השנה, ייתפסו כשוליים. ככאלה שאינם נוגעים ללב החברה הישראלית.
מחר (ג') תתקיים השביתה המתוכננת במסגרת המאבק באלימות נגד נשים. מספר האנשים שיגיעו בערב לאירוע המרכזי בכיכר רבין בתל אביב ומספר האנשים שישתתפו בעשרות העצרות המתוכננות במהלך היום בכל רחבי הארץ יהוו מדד טוב למידת שוליותו.
שתי שאלות מרכזיות מלוות את המחאה החברתית המתעצמת:
האם יש תוחלת למחאה, קרי האם יש משהו קונקרטי שניתן לעשות?
האם זו תופעת שוליים או שהיא נוגעת בכולנו?
התשובות ברורות ומשולבות זו בזו. בעיית האלימות במשפחה איננה תופעת שוליים, ניתן למצוא אותה בכל מקום, בכל רמת השכלה, בכל רמת הכנסה. ההתדרדרות לכדי רצח נשארת עדיין בשוליים, אבל חיים הם חיים ואדישות לרצח היא מדרון חלקלק.
לפי סקר ביטחון אישי שערכה הלמ"ס לשנת 2017, כ־87 אלף נשים נפגעו מאלימות או מאיום באלימות במהלך שנה אחת בלבד. על פי הערכות, חיים בישראל כ-200 אלף נשים וילדים בצל האלימות. 13 אלף מתוכן מוכרות לרווחה. לפי דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת, בשנת 2017 נפתחו 17,587 תיקי אלימות במשפחה במשטרה בגין עבירות כלפי בני זוג. 69% מהם נפתחו בעקבות תלונה של אישה - סה"כ 11,800 תיקים המתייחסים לכ-15,600 עבירות, 11% נפתחו בעקבות תלונות גבר וב-20% הנותרים הוגשו תלונות הדדיות.
לא חסרות תוכניות התערבות. החל מהגדלת מספר בתי המחסה ופניות העובדים והעובדות הסוציאליים. גם למשטרה יש כלים, כמו למשל לעקוב ולשמור שצווי הרחקה ייאכפו. המשותף לכל הפתרונות הוא שהם עולים כסף. לא הרבה כסף.
ועדת השרים לחקיקה אישרה כבר לפני שנה וחצי תקציב של 250 מיליון שקל להוצאה לפועל של תוכנית חומש לטיפול בבעיה. על אף האישור - התקציב לא עבר. גם אם מה שמעניין אתכן\ם היא הדאגה לתקציב המדינה, כדאי להוסיף לחשבון כמה כסף יחסך אם מספר התלונות והתיקים יפחת, שלא לדבר על התרומה לפריון שתיווצר עם העלייה בביטחון האישי.
הכותרת שנבחרה לשביתה מחר היא "מצב חירום". יותר מ-200 נרצחות בעשור האחרון, מאות ילדים יתומים, אלפי משפחות הרוסות אכן מעידות על מצב חירום. בואנה ובואו למנוע את הרצח הבא.
■ הכותבת היא יו"ר שדולת הנשים ויו"ר אי.בי.אי קרנות נאמנות.
