איור: תמיר שפר
א. חנוכה שמח לכל המעטים שעומדים מול רבים, מאז ומתמיד, בכל מקום, ביום ובלילה ומכל הסיבות - שזו דרכי הארוכה לומר חנוכה שמח לכולם, שהרי כל אחד הוא רק אחד, והשאר כל כך הרבה. לפחות מהבחינה הזו, חנוכה הוא חג אנושי מאוד. אפילו, ואולי במיוחד, כשהנרות בכל הצבעים כבים והחלב שנמס זלג ונזל והתערבב והתקשה לגוש אחד בצבע־חסר־צבע ואף אחד כבר לא יכול לומר מה היה הנר שלו. וגם כי תמיד יש איזה נר שנשאר אחרון, מתעלם לגמרי מתוחלת החיים שרשם לו היצרן, לא מרפה מפתיל חייו, נאחז וממשיך לבעור - וכל אחד אומר לעצמו בלב: זה הנר שלי.
ככה זה הבנאדם, אין מה לעשות, וזה לא ישתנה עד שהרובוטים יחליפו את כולנו וכבר לא יהיה אכפת להם הנר של מי נשאר אחרון. מה לרובוטים ולנרות? אני בטוח שהדבר הראשון שהם יעשו כשיגיע יומם זה לאסור לגמרי על אש גלויה מכל סוג ולא יהיה אכפת להם שזו המסורת שלנו, כל בני האדם, מקדמת דנא - אנחנו אוהבים את האש.
הרובוטים הם היוונים של החנוכה של העתיד.
ב. אני חושב על גוש החלב חסר הצבע שפעם היה הרבה נרות דולקים שהתאחדו בעל כורחם. הוא נראה כמו אי קטן על ים של נייר כסף שהונח שם מראש. אני נזכר בשירו הנפלא "אדם איננו אי", של ג'ון דאן, חלקו נתקע לי בזיכרון כמסמר בלי ראש: "שום אדם איננו אי, כולו משל עצמו / כל אדם הוא פיסה מן היבשת, חלק מארץ רבה / …מותו של כל אדם מפחת בי, יען כי אני משורג בגזע האדם".
אני חושב על גוש החלב, אני חושב על האי, אני משוטט פזור דעת ברשת עד שאור אסוציאטיבי נדלק בפאתי הזיכרון - אדם איננו אי, אבל אי שם יש אי שהוא אדם. פובליה (Poveglia) הוא אי קטנטן בצפון איטליה, כולו 70 דונמים, ששימש במשך מאות ארוכות אזור הסגר לחולי דבר, צרעת ושאר מגפות עתיקות, ולאחר מכן כבית חולים לחולי נפש שנערכו בו ניתוחים וניסויים מזעזעים למדי. בית החולים נסגר לחלוטין רק לפני 50 שנה. מעריכים שיותר ממאה אלף איש הוגלו, נכלאו, אושפזו, עונו, מתו, נשרפו ונקברו בפובליה - עד כדי כך ש־50% מאדמת האי מורכבת משיירי אדם. אדם איננו אי, אבל פובליה הוא מאה אלף בני אדם. הצורך הטורדני למצוא הקשר אולי נרגע לרגע, אבל לעולם לא אסתכל שוב באותה צורה על גוש חלב מנרות חנוכה שנמסו.
אדמת האפר בפובליה מצמיחה גפנים נהדרות שמפיקים מהן יין משובח, וזה מזכיר לי את הילדים שלוקחים את גוש החלב חסר הצבע והצורה ויוצקים ממנו נר חדש. לוקחים את מה שפעם בער ונותנים לו הזדמנות שנייה לבעור. אז נכון, זה לא אותו דבר בכלל - ובכל זאת.
ג. כשמדברים על מעטים מול רבים, ראוי לזכור את המעטים באמת. לפני משהו כמו שבועיים נורה למוות על ידי חץ וקשת המיסיונר ג'ון אלן צ'או בן ה־27 כשניסה ליצור קשר עם שבט מנותק ומבודד בצפון הודו שנקרא "סנטינלזים". הסנטינלזים, שמהם לא נותרו יותר מ־150 אישה ואיש, חיים באי שלהם כבר 60 אלף שנה, מנותקים מהעולם, או לפחות מנסים להיות. מאז שהעולם גילה שהם שם, נעשים מאמצים כבירים להטריד אותם, לפעמים בכוונות טובות, אבל לא תמיד. כבר ב־2004 הם צולמו מנסים לירות בחץ ובקשת שלהם אל מסוק שצילם אותם. זה היה מעמד מעט עצוב, מכמיר לב, אבל גם רב קסם, לראות אותם שם, מיידים אגוזי קוקוס ויורים חצים מבמבוק על מפלצת הפלדה המעופפת מעליהם.
גם באמזונס יש שבטים כאלה. מאחר שבני אדם הם בני אדם, אני בטוח שגם בתוך השבטים הכי מבודדים בעולם, שבטים שלרוב אפילו את שפתם אי אפשר להבין, יש כאלה שמרגישים מבודדים, שמרגישים שאף אחד לא מבין אותם. אנחנו אולי לא מבינים את השפה, אבל לא נראה לי שיש שפה שאי אפשר להיות בה בודד, שהרי כבר אמרנו שכל אחד הוא רק אחד. אני נזכר בחבר שהראה לי את הכרטיס שלו מהמצפה התת ימי באילת: "מבוגר / ישראלי / בודד", זה מה שהיה כתוב שם. זה לא כרטיס כניסה, זה פגיון בלב.
ד. קשה לומר מי האנשים הכי בודדים בעולם, אבל מצאתי שלושה שבהחלט ראויים לתואר, אדרג אותם מהסוף להתחלה. פאוסטינו באריינטוס (Faustino Barrientos) נטש את העולם לפני 46 שנים, עת היה בן 35, והקים את צריפו מסירות דיג נטושות לחוף אגם קטנטן בשם או'היגינס על פסגה מושלגת בחלק הצ'יליאני של פטגוניה, אחד האזורים הפחות מיושבים בעולם, שני רק לאנטארקטיקה. הוא יושב שם, רועה עדר קטן ומדי פעם מגיע לשוק הקרוב - ארבעה ימי רכיבה משם - כדי למכור את תוצרתו. כולם אומרים שהוא נחמד מאוד. יש לו גם רדיו שאותו הוא מדליק פעם בכמה חודשים כדי להיווכח שהעולם עדיין מטורלל. "החיים טובים יותר כשאתה לבד", אמר.
בודד, אין ספק, אבל יש בודד ממנו: איש שאת שמו איננו יודעים ואת שפתו איננו דוברים, שחי מבודד לגמרי בג'ונגל של האמזונס בחלק של ברזיל ששמו רונדוניה. הוא מכונה "איש החור", על שם החורים העמוקים שהוא חופר ומשאיר אחריו. הוא לבד לפחות 22 שנה - זו הייתה הפעם הראשונה שראו אותו. לפני כחצי שנה נוצר עמו קשר נדיר; הוא צולם חוטב עצים בנמרצות, נראה בריא ושרירי, כבן 50. את סיפור חייו ניתן רק לשער. ככל הנראה, ניצול יחיד משבט שלם שנכחד על ידי חוטבי עצים. גם הוא מעדיף לירות אל מי שמתקרב אליו, אבל אם משאירים איזה אוכל או כלי עבודה בג'ונגל, הוא לוקח.
האיש בלי השם שנותר יחיד משבט שלם היה לוקח אצלי בקלות את המקום הראשון בבדידות - אין תנאי שהוא לא עומד בו. אבל אז נתקלתי בסיפורו של מספומי נגסאקי (masafumi nagasaki).
ה. נגסאקי, היפני בן ה־82, היה איש פרסום שעזב את הכול לפני 30 שנה ועבר לחיות לגמרי לבד באי טרופי קטנטן ונטוש בקוטר קילומטר בשם סוטובאנארי. רק לפני שש שנים נחשף לראשונה וצולם לסרט דוקומנטרי בשם "המתבודד העירום" - כי סופה לקחה את בגדיו לפני 20 שנה ומאז הוא עירום. בסרט כבש נגסאקי את לב כולם. הוא סיפר שדווקא בטבע הפך לצמחוני, הפסיק להרוג חיות, אפילו לדוג. רק את היתושים הוא עדיין הורג. "אני לא מושלם עדיין", אמר בענווה ותיאר את שגרת יומו העמוסה יחסית למה שאפשר לצפות מאדם שחי בעירום לבדו על אי בודד. הוא עסק בעיקר בניקוי החוף. את הטבע הוא אוהב אהבת נפש. סביבו מטילים צבי ים את ביציהם ללא פחד, אפילו הנחשים, אמר, הפסיקו להכיש אותו. קצת תימהוני, זה נכון, אבל לא יותר מהמתבקש. לעולם לא אחזור לעיר הגדולה, הכריז, ועל השאלה מה ההמצאה הכי גדולה שחסרה לו אמר: מצית. משאלה אחת הייתה לו: למות לבדו באי. "הייתי רוצה למות בסופת טייפון", אמר, "ככה אף אחד לא ינסה להציל אותי".
ועדיין, ביוני השנה צולם האיש מהחוף ונראה קצת חולה. הרשויות היפניות החזירו אותו ליבשה ואשפזו אותו בבית חולים. לא היה לו שום דבר רציני, רק שפעת, אבל הם לא הרשו לו לחזור הביתה למרות שהתחנן ועכשיו הוא מתגורר בדיור מוגן בעיר של 48 אלף תושבים. מספומי נגסאקי הוא ללא ספק האיש הכי בודד בעולם היום. אולי חוץ מכל אחד מאיתנו לפעמים, כי ככה זה.
מגיע לו שנקדיש לו נר.