בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה, שהסתיימה בחודש שעבר, הוצגו עשר תוכניות שונות לעיצוב מחדש של אזור הכותל המערבי והר הבית. לא רבים יודעים זאת, אבל מאז 1967 ועד ימינו, כמה מגדולי האדריכלים בארץ ובעולם - ביניהם איסמו נוגוצ'י (שתכנן בין היתר את גן הפסלים הנפלא במוזיאון ישראל בירושלים), לואיס קאהן, משה ספדי ועוד - הקדישו מחשבה רבה והציעו פתרונות תכנוניים שונים לאזור הרגיש כל כך בליבה של ירושלים.
תחת הכותרת "בסטטוס קוו - אדריכלות של מו"מ", הוצגה בביתן תערוכה של מודלים (בגודל אחיד, בהדפסת תלת ממד) שהעלו מגוון רעיונות לשינוי פני השטח, שעשויים להשפיע על היחסים בין באי הכותל ואולי אף לשפר אותם. המודל ה"טרי" מכולם היה דגם מ-2015 של האדריכל מיכאל ארד, שנודע בעולם בזכות תכנון אתר ההנצחה למגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק.
"הופתעתי לפגוש את העבודה שלי בביאנלה", אומר ארד, שהתאכזב וכעס כשהתוכנית נגנזה, לפני כשנה, בלחץ הפלגים החרדיים. בביאנלה ראה את תוכנית הכותל "שלו" בחברה טובה, לצד אלה שקדמו לה ונגנזו כל אחת בתורה.
הנושא של השפעת האדריכלות על הלך הרוח בציבור דווקא קרוב ללבו: "אדריכלות, גם ללא כוונה, לפעמים יוצרת מצבים של מפגש והידברות של אנשים מקבוצות שונות", אומר ארד, שכבר בעבר התגלה כבעל ראייה הומניסטית, שמעורב בפרויקטים בעלי היבט חברתי. "עבדתי כשנה וחצי על הפרויקט של 'עזרת ישראל' בהזמנת משרד ראש הממשלה. המשימה הייתה לתכנן מרחב תפילה שיענה על דרישות של קבוצות שונות - נשות הכותל, התנועה הקונסרבטיבית - במקום שבו נעשו חפירות ארכיאולוגיות והוא למעשה חלק היסטורי מהכותל".
אבל נידח מספיק בשביל שיוכלו להתפלל בו אוכלוסיות מודרות?
"נידח זו מילה מעניינת. פה בארצות הברית יש משקל רב לביטוי - נפרדים אך שווים - זו הייתה אחת הסיסמאות של ההתייחסות לשחורים בארצות הברית בשנות ה-50 וה-60, ובמרבית המקרים היה ברור שמדובר בפיקציה. 'נפרדים' כן, אבל 'שווים' ממש לא. הבקשה פה הייתה לתת למצב כזה תוקף אמיתי. לי זה הציק, כי אני חושב שרחבת הכותל, גם כאתר היסטורי וגם כאתר של תפילה והתעלות רוחנית, צריכה להיות מקום פתוח לכל אדם ולא נתונה תחת סמכות של גופי דת שונים. אבל הסטטוס קוו הוא כפי שהוא, והבנתי שהתנועות הללו דווקא רצו את הפתרון המוצע, ומי אני שאגיד להם שזה לא נכון - אז נעניתי", הוא אומר.
"אבל לא רציתי שזה ירגיש נידח, ומצד שני גם לא עוד רחבת אבן ענקית. שיהיה מקום בעל נוכחות ומשקל בשטח, באופן ויזואלי ושימושי; מקום שיש אליו גישה נוחה ונראות שתמצב אותו כמרחב ציבורי-לאומי. ומכיוון שהחפירות באתר חשפו את הרחוב מתקופת הורדוס, אז לא עבדנו עם המפלס שנוצר ב-1967. הייתה שאלה איך להתמודד עם הבדלי הגובה ובחרנו ליצור טראסות מרחפות, בשלושה מפלסים שמתחברים ביניהם. התוצאה היא סיטואציה פיסולית, רגישה לקונטקסט ולמקורות של המקום הזה - מקום שהוא ציבורי ומזמין לתפילות ולהתכנסות".
"אפילו חברי הכנסת הדתיים שמחו"
ארד, בן 49, יגיע לארץ כדובר מרכזי בוועידת הנדל"ן של מרכז הבנייה הישראלי שתיערך השבוע באילת. הוא נולד באנגליה למשפחת דיפלומטים ישראלית וגדל בירושלים ובמדינות שונות בשליחות. אביו משה ארד היה בין השאר שגריר ישראל בוושינגטון. אחרי ששירת בצבא יצא ללמוד בארצות הברית. את לימודי האדריכלות השלים בג'ורג'יה ובסוף שנות ה-90 הגיע לניו יורק, שם הוא חי עם משפחתו ושותף במשרד אדריכלים הניו יורקי הנדל.
למרות המרחק והשנים, שבהן מתנהלים חייו המקצועיים בארצות הברית, ניכר בעברית שבפיו שהוא מחובר לישראל בנימי נפשו. כשהוא מדבר על פרויקט הכותל הוא מתקשה להסתיר את התסכול שהוא חש על עצירת התוכנית. "עשינו את זה והכל היה טוב ויפה. אמנם היה צריך לשכנע אותם (את המזמינים) שזה עונה על מה שהם מבקשים לעשות פה, ולא כמו שרגילים לראות את הרחבה כיום. אני חושב שאפילו חברי הכנסת הדתיים שמחו על כך - כי למעשה הם מעדיפים לראות את הקונסרבטיבים והרפורמים מופרדים. לדעתי מה שמנע את ההתקדמות היא העיתונות החרדית שלחצה עליהם. היו מאמצים שונים לתת לזה עוד תוקף - ואני מקווה שביום מן הימים זה אולי יתקדם".
אני שומעת בין השורות בדבריך את הדגש על כך שזה לא חייב להיות עניין דתי.
"אני חושב שהמקומות הציבוריים שאנחנו חיים בהם מטמיעים בנו ערכים, כמי ששייכים לאיזו קבוצה ואיזו חברה - מאפיינים מי אנחנו. אנחנו בונים את המקומות האלה ובסופו של דבר הם בונים אותנו. אני חושב שחברה שלא יכולה להסכים על המרחב הציבורי זה סימפטום לדברים יותר עמוקים שאין בהם הסכמה. זה מעיד על סכסוך פנימי".
אתה חי במקום הרבה יותר מגוון ובכל זאת מצליח למצוא שפה משותפת לבני קבוצות שונות. אולי ניו יורק באופן מיוחד היא מקום יותר טולרנטי.
"נכון שניו יורק היא יוצאת דופן גם במרחב האמריקאי, אבל גם בארצות הברית אנחנו היום תחת מתקפה על הערכים והשייכות, על כל מה שנתון בקונצנזוס".
ארד היה אדריכל צעיר בראשית דרכו כשההצעה שהגיש גברה על יותר מ-5,000 הצעות מתחרות בתחרות לתכנון אתר הזיכרון לאחר אסון התאומים בניו יורק ב-2001. הטלטלה שאחזה את הקריירה שלו בעקבות הזכייה הובילה אותו לחשיפה גבוהה הן בתקשורת והן בזירה המקצועית.
האתר, שנחנך ב-2011, נחשב לאחד מאתרי הזיכרון המרשימים והמרגשים בעולם, שבין היתר מצליח להעביר את נוכחות הרפאים של המגדלים שעמדו במקום, את החשיבה על האנשים שאכלסו אותם ויותר מכל את הרוח הניו יורקית, הקוסמופוליטית והכלל אנושית, שבזכותה כה רבים מוצאים את מקומם בעיר.
"מה שהניע אותי אז להיענות לקריאה לתחרות הייתה התחושה ברחוב. למדתי בניו המפשייר ובאטלנטה וניו יורק עבורי הייתה עיר שבה ביקרתי, ולא מזמן עברתי לגור בה. אבל אחרי האירוע המכונן הזה הייתי יכול ללכת במקומות ציבוריים, לכמו יוניון סקוור או וושינגטון סקוור, ויכולתי לעמוד בהם לצד זרים גמורים ולהרגיש שאני שייך.
"כאדריכל אני מבלה את רוב זמני בחשיבה על בניינים, אבל מה שחשוב יותר בחשיבה על מהי עיר ומהם החיים בעיר זה המרחב הציבורי, הרחובות, הכיכרות. הבניינים יכולים להיות היום בית ומחר בית משרדים או בית כנסת, אפילו באותו האתר, אבל מה שמקיים את לוח המשחק הזה שהם יושבים עליו זה החוקים שמגדירים את המרחב המשותף - חוקי היסוד שמכוננים את הסדר העירוני, אבל גם מייחדים אותנו כחברה".
זה מעניין בהקשר של ניו יורק, שהיא לכאורה עיר עם חוקיות מאוד מסודרת.
"ניו יורק באמת נוחה כי יש לה גריד ברור. אבל כשחושבים על זה - פריז יותר יפה, היא מעניינת הרבה יותר מבחינה אמנותית, בעקבות התכנון של האוזמן; בוושינגטון התכנון של ל'אנפנט יצר תוכנית מאוד מעניינת עם מגוון מאוד שונה של חוויות במרחב הציבורי. האסתטיקה של התכנון משפיעה על השימוש וזה גם פתוח לשינוי לאורך זמן. אם מסתכלים על עיר כמו רומא - הרחובות הם בני אלפיים שנה והשימושים משתנים עם התקופות".
מתוך דבריו ניתן להבין לא מעט על מה שהוא רואה כבעייתי בישראל. במקום שבו המרחב הציבורי הוא לא פעם כיאוטי, מאולתר, וכשלא ניתן להגיע לקונצנזוס אדריכלי, מה זה אומר עלינו כחברה? לשיטתו של ארד, כפי שהמרחב מעצב את החברה, כך החברה יכולה לאמץ עקרונות שישפרו את המרחב.
איך אפשר לעשות שינוי?
"קודם כל בכך שאנחנו מביאים את העניין לידיעת הציבור. רבים מאיתנו לוקחים את המרחב הבנוי כפשוטו ולא רואים את אלפי ההחלטות שנעשות בדרך. יותר מודעות מביאה אנשים להבין שזה לא בא מהטבע. אלפי החלטות שחוברות יחדיו: חקיקה, תכנון, בחירת חומרים, עיצוב ובנייה - זה לא מובן מאליו וזה לא משהו שאין לנו שליטה עליו כמו מזג האוויר. זה גם לא תמיד רק לטובה - זה לא שתבוא הפיה הטובה ותניף את שרביט הקסמים ויהיה לנו מרחב ציבורי מוצלח. זה יכול להיות גם הכיכר האדומה במוסקבה וכיכר טיינמן בבייג'ינג - הכיכר היא כלי בידיהם של עריצים שרוצים לשלוט. המרחב הציבורי יכול להיות לטוב ולרע, אבל אם אין מרחב ציבורי הדברים הפוזיטיביים לא יוכלו להתממש".
על מה תדבר בהרצאה?
"אני עובד כעת על אתר הנצחה בעיר צ'רלסטון בדרום קרוליינה. נרצחו שם תשעה אנשים שם בכנסייה, בפשע שנאה שביצע אדם לבן שרצה לחולל מלחמת גזעים. זה היה לפני שלוש וחצי שנים (לפני עליית טראמפ). אני רוצה לדבר על זה וגם על הכותל ועל אתר הזיכרון של ניין אילבן כמקומות של התכנסות ציבורית, של שייכות ושל הנצחה. זה לא שלא הייתי שמח לדבר באובססיביות על האסתטיקה של כל אחד מהמקומות הללו, אבל העיצוב והאלמנטים הספציפיים של כל מקום הם לא אבני היסוד של חשיבה על המרחב הציבורי. אני חושב שלשלושת המקומות הללו יש מאפיינים שמדגימים בדיוק את האיכויות החשובות למרחב ציבורי".
כאן אני רוצה לטעון שאולי העקרונות התכנוניים והמקומיים יותר חשובים, אבל ליופי ולאסתטיקה יש כוח משלהם לחינוך הקהל, לייצר שקט והרמוניה שמשפיעים על ההתנהגות במרחב.
"אני מסכים. אני חושב שלכולנו יש רגישות ליופי. אני לא מבין גדול באמנות אבל לאסתטיקה באמנות יש כוח. עוד לא פגשתי מישהו שרואה מכונית יפה ולא יגיד, 'איזו מכונית יפה'. עיצוב טוב ואסתטי יש לו כוח עלינו - הוא גורם לנו להרגיש טוב, אפילו לחוש שמחה - בין אם מדובר בבניין או בכיכר או בנעליים או במכונית. מאחורי כל אחד מהדברים הללו יש שאלות קונסטרוקטיביות והנדסיות, איך התבנית תישא משקל או תענה על דרישות התקציב או התאמה לאקלים - אבל כשהכול חובר יחדיו, אפשר להרגיש שזו התשובה הנכונה ואנשים חשים את זה אינטואיטיבית, בלי לדעת בהכרח מה גורם להם להרגיש טוב".
יש שיטה למצוא את השפה והתשובה הנכונה למקום?
"כל פרויקט דורש חשיבה אחרת. אין לי סט של פרוצדורות בחשיבה לקראת פרויקט. אין תשובה אסתטית אחת. אני עובד במקביל על מספר גדל של פרויקטים וכל אחד מהם דורש חשיבה סייט ספסיפיק".