אג'נדה ירוקה דווקא יכולה לאחד את הישראלים
אחת התופעות המעניינות בבחירות לרשויות המקומיות הוא הישגם המרשים של הרשימות הירוקות: בתל אביב ובחיפה, ברחובות ובהרצליה, בראשון לציון, נס ציונה, רמת גן, חדרה, רמת השרון, יהוד, מגדל העמק ובמקומות רבים אחרים - רשימות שרצו תחת הכותרת "ירוק" הצליחו לגרוף הרבה קולות ולהכניס ייצוג נאה למועצות העיר.
עד כמה שהצלחה שכזו משמחת - בתקווה שהיא תשפר בפועל את איכות חייהם של התושבים - היא מחווירה לעומת הפצע פתוח שמלווה את התנועה הסביבתית מזה 20 שנה לפחות: ייצוגה בכנסת או ליתר דיוק היעדר ייצוגה. אמנם יש כיום מספר חברי כנסת שמקדמים נושאים סביבתיים בצורה מובהקת, בהם דב חנין, תמר זנדברג או איתן כבל, אולם בכל שנות קיומה של הכנסת, רק חברת כנסת אחת ויחידה נכנסה למשכן המחוקקים על תקן של מפלגה ירוקה וזוהי יעל כהן-פארן. כניסתה אחרי 20 שנה של ניסיונות כושלים, התאפשרה רק לאחר איחוד כוחות בין התנועה הירוקה לתנועה של ציפי לבני ובין התנועה של ציפי לבני למפלגת העבודה בראשות בוז'י הרצוג, אשר יצר את הרגע ההיסטורי.
מדוע הירוקים מצליחים יחסית טוב ברמה המקומית וכל כך מתקשים ברמה הארצית?
סיבה ראשונה אפשרית היא שהממדים של העיר מאפשרים פוליטיקה יותר קרובה למציאות ובגובה הקרקע. זוהי הזירה שאנשים מרגישים שאולי יוכלו לפתור מה שמציק להם באופן ישיר בחיי היום-יום, מה שפוגע בחצר האחורית שלהם. בחירת ראש עיר חיפאית ששמה את שיקום מפרץ חיפה כאחד הנושאים העיקריים לקמפיין שלה, מעיד על אמון שהציבור רוחש לזירה המקומית כדי לפתור בעיות קונקרטיות.
בניגוד לזירה המקומית, הזירה הסביבתית הלאומית נתפסת ובצדק כמופשטת מדי ומורכבת מדי. נושאים כמו שינוי אקלים, תמהיל אנרגיה, שמירה על המגוון הביולוגי, רגולציה על התעשייה או מהפיכת הניידות, נמצאים בראש סדר היום שהירוקים מקדמים בזירה הלאומית - המשותף ביניהם הוא שהם כולם נושאים מורכבים ובדרך כלל דורשים רמה מסוימת של ידע מדעי או טכני. זאת לעומת הפוליטיקה הירוקה המקומית, שתעסוק בסוגיות ברורות יותר: מניעת כריתת עצים, הקמת פארק עירוני, שמירה על חורשה, הפרדת הפסולת ומחזור או סלילת נתיבי אופניים.
טענה רווחת אחרת היא שהנושאים הירוקים מקבלים ביטוי רק בחברות מבוססות מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית. לפי פירמידת הצרכים של מסלאו, אנשים דואגים קודם כל לאוכל, אז לביטחון, אז למשפחה, אז למעמד שלהם ואז לכלל, לזולת ולמוסר. נושאים ירוקים נתפסים כסוגיות שקשורות לכלל, למותרות, ובהתאם אנשים מפצלים את הצבעותיהם: הצבעה לצרכים המידיים בבחירות לכנסת ומה שבצמרת הפירמידה ונחשב כמותרות, לבחירות המקומיות.
אכן מסתבר שהאקלים האידיאולוגי קובע את דפוסי ההצבעה לכנסת הרבה יותר משינוי האקלים. אחד היסודות העמוקים של כל תנועה פוליטית ירוקה - מעבר להבדלים הלפעמים מאוד בולטים ביניהן - זוהי האוניברסליות וההכרה שכולנו חיים באותו בית ולדעת להתעלות מעל אותן מחלוקות כשנדרש. בעידן של פוליטיקת זהויות, נדמה כולם נמצאים במחלוקת או בריב. לכן כשברקע נשמע הקול הפופוליסטי הגובר שמסמן את "אנחנו או הם", הקול הירוק המכיל והמחבר דווקא נאלם.
אחרי שמנינו את הסיבות האלו אפשר לתהות, האם יש סיכוי לתנופה אמיתית של תנועה ירוקה כחול-לבן ברמה הארצית? נראה כי באופן עקרוני הציבור הישראלי מתעניין יותר בנושאים סביבתיים, מה שעשוי להזניק את המפלגות שיניפו את הדגל הירוק. אך האם הציבור בשל לכך? קשה להשיב בוודאות, אבל לאור האתגרים הסביבתיים הרבים הניצבים בפנינו ובראשם שינוי האקלים, הוא מוכרח להתעורר.
הכותב הוא מנהל הקמפיינים של גרינפיס ישראל
