דפנה הרלב / צילום: איל יצהר
אני: אין אצלי כישלון ואם יש פחד, אני מתגברת עליו ולא נותנת לו לנהל אותי. אני חותרת למטרה, יסודית.
משפחה 1: סבא מצד אמא, בן למשפחה אמידה ממנהיים שבגרמניה, נחלץ מציפורני הנאצים ב-1934. סבתא, שהייתה פעילה בתנועת החלוץ, גם היא מגרמניה, והגיעה לארץ באותה השנה. הם נפגשו בקיבוץ בצפון, וכשהאוהל של סבתא קרס בגשם, סבא בא להציל אותה ומאז הם ביחד. הם עברו לחיפה, שם ילדו את אמא ועברו לגן שומרון.
משפחה 2: אבא הגיע לכאן לבד כשהיה בן 12 למורת רוחם של הוריו, עם קבוצה של עליית הנוער שחצתה את הגבול. הוא היה ילד חוץ בבית אורן, התגייס בגיל 16 לפלמ"ח ובגיל 18 חצי השתחרר ויצא לעולם לבדו. התחיל כחקלאי, עבר לעבודות טיח והתחיל את הגרעין של קבוצת אביב. אמא יצאה ללמוד בפנימיית ויצ"ו, אבא בא לבקר שם ופגש בה. הם התחתנו וגרו בדירת חדר ברמת גן, שם נולד אחי, דורון אביב.
מיקי: בן זוגי, מנהל פרויקטים באביב. נפגשנו בטיול שנתי כשאני הייתי בי"ב והוא סטודנט להנדסת חשמל שאבטח את הטיול. יצאנו חמש שנים ונישאנו. יש לנו חמישה ילדים ואנחנו גרים בכפר נטר.
ילדות 1: כשההורים התייצבו כלכלית, הם עברו לחולון, קנו רבע דונם והקימו בית קטן ובהמשך הרחיבו אותו וגידלו את ארבעתנו. הייתי סוג של בת-בן, שערות פרועות, כדורגל, לכלוך, ים על חשבון לימודים במגמה הביולוגית, שיעורי פסנתר וחברים. לאבא, שבא ממשפחה מפורקת, היה חשוב שהמשפחה תהיה חזקה. הוא היה שר החוץ ואמא שר הפנים.
ילדות 2: בתחילת הדרך העסק התנהל מהסלון. אני זוכרת את המודלים שאבא בנה, את העבודה על המכרזים, בשבתות הלכנו איתו להשקות יציקות בטון. כל חופשת קיץ עבדתי בעסק בשליחויות, קלדנות, אחר כך הנהלת חשבונות ואז הוא לקח אותי לישיבות, ביקש שאכתוב תקצירים, למרות שלא ממש היה צריך אותם. בחן אותי וככה לימד אותי את העסק.
קריירה 1: כשסיימתי את לימודי הכלכלה ומנהל עסקים בבר אילן, אבא ביקש ממני להשתלב במחלקת הכספים של החברה, כי כל מה שיש לי זה בזכות חברת אביב, אז הגיע הזמן להחזיר. התחייבתי לשנה, זרקו אותי למים והבנתי שאני חייבת לצבור ידע שלא לימדו אותנו באוניברסיטה. קראתי אוגדנים על אוגדנים כדי לשלוט בחומר.
קריירה 2: כשהחשבת נסעה לחו"ל החלפתי אותה, אחר כך מוניתי לסמנכ"לית כספים וב-1993, כשהייתי עם ארבעה ילדים קטנים, קנינו את אוסיף, שהייתה חברה ציבורית, והפכתי למשנה למנכ"ל ואחראית על הכספים, עד שגאידמק קנה אותה ב-2007. כשמכרנו אותה היה לה כסף בקופה וצבר קרקעות משמעותי, ולצערי הרב, בגלל ניהול כושל הערך שלה צנח וזה כאב לי.
חברת אביב: קמה ב-1963 כשאבא זכה במכרז להקמת המנהרה בכיכר המושבות. מכיוון שסיים את העבודה לפני המועד, קיבל בונוס שאפשר לו לגשת למכרזים של משרד הביטחון, הקמת גשרים ותשתיות. בשנות ה-70 בנה את בנייני מלטשות היהלומים ברמת גן ואז את שכונת נווה דפנה, שקרויה על שמי - מה שמאוד הביך אותי.
אביב גרופ: אחרי מכירת אוסיף נשארנו עם הידע והליבה של העסק, המוח והלב. השארנו אצלנו את אביב בג’, קרקעות ברמת הנשיא, קניונים בבולגריה, בי"ח אסותא ברמת החייל, והמשכנו בפעילות בכל הכוח. דורון הוא היו"ר, אני המנכ"ל ושתי האחיות הצעירות שלנו בחרו לצאת לעסקים אחרים.
פינוי בינוי: מאוד מאמינה בזה כפתרון לאזורי הביקוש. אם יעשו את הפרויקטים בחכמה, ניתן יהיה לתת מענה לעומס על התשתיות, אבל כדי שזה יקרה צריך תכנון אסטרטגי.
התנהלות האוצר: ההתנפלות עלינו, הקבלנים, היא לא לעניין. הקבלנים והיזמים בונים את הארץ ומי שסחר בקרקעות וגובה מסים ישירים ועקיפים, מי שקובע את קצב התכנון ושיווק הקרקעות - זו המדינה. כשהיא מתערבת בשוק משוכלל עם פרויקטים כמו מחיר למשתכן, התוצאה היא שבונים פחות.
תאונות עבודה: אני בעד בטיחות בבנייה וחשוב לי שהפועלים יחזרו הביתה בשלום, אבל מה עושים כשהעובדים מקבלים הכשרה והכוונה בשפתם ולא רוצים ליישם את כללי הבטיחות? רצינו לקבל אפשרות לסלק או לקנוס את מי שלא מציית להוראות, כדי לשמור על חייהם.
פנאי: להיות עם ששת נכדיי, חדר כושר, טיולים ורכיבה על סוסים.
תפיסת עתיד: לא יוצאת לפנסיה ושקועה, בין היתר, בפרויקט במתחם משרד החוץ לשעבר במשכנות האומה בירושלים. אין דבר מספק יותר כשמישהו גר בבית שבנית.