מפגין בפריז, השבוע / צילום: רויטרס
זה הזמן לחזור ולשאול את הפתיחה הספרותית המפורסמת ביותר של הזמן המודרני, לפחות בלשון האנגלית. צ׳ארלס דיקנס, אלא מה, ב"בין שתי ערים" (Tale of Two Cities): "מה טובים היו הימים ההם, מה רעים היו הימים ההם; מה רבה הייתה החוכמה, מה רבה הייתה הכסילות; מה גדולה הייתה האמונה, מה גדול היה הפקפוק". (נטלנו כאן כמה חירויות של תרגום).
שתי הערים היו לונדון ופריז של ימי המהפכה הצרפתית. הן היו ההיפך זו של זו. פריז הייתה עסוקה בניסוי הפוליטי הגדול המסעיר ביותר של כל הזמנים, שהתחיל בבשורות אוניברסליות מרטיטות, והידרדר עד מהרה אל טרור עקוב מדם. לונדון העניקה מקלט לפליטי הניסוי, והייתה המתנגדת השיטתית ביותר שלו. היא מילאה תפקיד מפתח בסיום הניסוי, לפני שהתחילה ניסוי פוליטי משלה, בדרגה הרבה יותר גדולה של מתינות. הן היו כרוכות זו בזו מאז שנות ה-90 של המאה ה-18. הן לחמו זו בזו, הן לחמו זו לצד זו. הן הרסו את העולם, הן הצילו את העולם. הן למדו לנצל את העולם. זה 150 שנה (כמעט) שהן הדמוקרטיות החשובות ביותר באירופה, אם כי צרפת עשתה הפסקה הכרחית בין 1940 ל-1944.
השבוע היה אפשר לחזור ולספר את סיפורן בנשימה אחת. הן מספקות עכשיו את המשברים הגדולים ביותר של השיטה הדמוקרטית: ממשלותיהן איבדו את המנדט, ואין להן מושג מה לעשות. בריטניה, שידר השבוע כתב פוליטי חריף של הבי.בי.סי, "נקלעה למשבר בעל ממדים היסטוריים". בפריז הכריז נשיא הרפובליקה כי אלימות הרחוב נועדה "להפיל את הרפובליקה", לא פחות. הוא נשא נאום לאומה, הבטיח רפורמות, והכריז מצב חירום.
צריך להגיד ש"להפיל את הרפובליקה" בצרפת, לפחות במובן היסטורי, הוא עניין קצת פחות דרמטי ממה שנראה. סוף-סוף לצרפת היו ב-225 השנה האחרונות חמש רפובליקות, שתי מלוכות, שתי קיסרויות ו"מדינה" אחת שלא הייתה פה ולא הייתה שם. "רפובליקה" היא כמובן צורת השלטון, אבל היא גם אפיון נוח של אופי החוקה. כשכותבים חוקה חדשה, מולידים מיניה וביה "רפובליקה". אבל נראה בעליל שהפעם ההזהרה מפני המזימה להפיל את "הרפובליקה" לא תהיה רק אקט חגיגי של אשרור חוקה חדשה (כמו המעבר מן הרפובליקה השלישית לרביעית, ומן הרביעית לחמישית). השבועון הפריזאי "לה פואן" (Le Point) מורח על עמוד השער שלו את פסל "מאריאן", שאנרכיסטים ניהיליסטים השחיתו באתר שער הניצחון, באחד בדצמבר. "ימיו האחרונים של הדגם הצרפתי", הכריזה כותרת ענק.
כמובן, "הדגם הצרפתי" חזר והועמד למשפט הרחוב פעם אחר פעם. בהיסטוריה הפוליטית של צרפת, התהליך הדמוקרטי מעולם לא הצליח להיפרד מאלימות הרחוב ומגחמותיו. פוליטיקאים מעולם לא יכלו לסמוך על הלגיטימיות של המנדט הדמוקרטי. הרחוב התערב, כדי לקצר מנדטים, או לפחות להטריף אותם.
"אין חברה"
האינטליגנציה הצרפתית להוטה לתת סימנים בכל מאורע פוליטי. שום דבר אינו אקראי. הוא מוכרח להיות חלק מתהליך, שמישהו כבר חזה בספר אחד, או שניים, או שלושה בשנה שעברה, או לפני חמש או לפני עשר. רשימה חלקית מראה שז׳אן-פייר לה גוף (Le Goff) בישר את "צהובי האפודים" עוד ב-2008, בספרו על "צרפת המופרשת". וחבר הפרלמנט מן האופוזיציה, פרנסואה רופאן (Ruffin), עיתונאי שמאלי נועז ושונא קפיטליסטים, בישר את הצהובים, או את הניהיליסטים, או את שניהם, בסרטו התיעודי !Merci patron.
מאמר ב"לה מונד דיפלומטיק" תיאר את הסרט כמעט לפני שלוש שנים כ"קריאה להתקוממות". וכמובן, מצוטט-השעה הוא כריסטוף גילואי (Christophe Guilluy), אשר פרסם בחמש השנים האחרונות ארבעה ספרים, שעניינם הוא התפוררות החברה הצרפתית. הוא תובע בעלות על המושג "צרפת של השוליים" (La France Périphérique). ספרו האחרון נקרא No Society, "אין חברה". השם, באנגלית, הוא ציטוט ישיר של מרגרט תאצ'ר עליה השלום.
"אשת הברזל", שעלייתה לשלטון ב-1979 ציינה תור זהב עולמי של הימין השמרני, שטחה את האני-מאמינה שלה כמה שנים לאחר פרישתה, ב-1996. היא הזכירה את הימים הרעים שבהם "ליותר מדי בני אדם ניתנה הסיבה להאמין כי אם יש להם בעיה, עניינה של הממשלה הוא לפתור אותה. ‘יש לי בעיה, אני אקבל מענק. אני חסר דיור, הממשלה תשכן אותי'. הם מטילים את בעיותיהם על החברה. אבל, אתם יודעים, אין דבר כזה ששמו ‘חברה'. יש גברים ונשים יחידים, ויש משפחות... חובתנו היא קודם כול לדאוג לעצמנו, ואחר כך גם לטפל בשכנינו. אנשים מהרהרים יותר מדי בזכאויותיהם, מבלי להרהר בחובותיהם. אין דבר כזה ששמו זכאות, אלא אם כן מישהו עמד תחילה בהתחייבות".
תאצ'ריזם אומנם איבד כבר מזוהרו בזמן נשיאת הנאום, אבל הנחת היסוד שלו עדיין הייתה פופולרית, והתחרזה עם רוב תרחישי העתיד: הממשלה התרחבה הרבה יותר ממה שראוי, והתוצאה הייתה שיתוק גובר של רוח היַזָּמוּת והתחרות של היחיד. משימתם של השמרנים היא אפוא לכווץ את הממשלה, באמצעות קיצוץ הוצאות והפרטה, כדי לאפשר ליחיד לצאת מתחום השיפוט והתלות של השלטון. בינואר 1996, הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון הכריז בנאום בפני הקונגרס בוושינגטון, שבשני בתיו היה רוב רפובליקאי, "תם ונשלם עידן הממשלה הגדולה". אצל קלינטון, ההכרזה ההיא הייתה חלק ממאמץ מחושב של מה שקראו "טריאנגולציה": פנייה ימינה בשורה של עניינים כלכליים וחברתיים, שנועדה לאפשר לקלינטון להיבחר לתקופת כהונה שנייה.
זה היה קלינטון, ששלוש שנים קודם עשה מאמץ הירואי, יחד עם אשתו, לטובת רפורמה עצומת ממדים של שירותי הבריאות. זו הייתה "הממשלה הגדולה" במיטבה, או במירעה. הרעיון של ביטוח בריאות אוניברסלי היה זר לאמריקה. הרפורמה נתקעה אפוא בגרונו של קלינטון, ועמדה ביסוד תבוסתה של מפלגתו בבחירות לקונגרס. באוזני הימין, התנערות קלינטון מן "הממשלה הגדולה" הייתה שקולה כנגד חזון אחרית הימים - ועוררה עליו את חמתו של השמאל.
בשנים הבאות, השמרנים, גם באמריקה וגם בבריטניה, עשו "טריאנגולציה" משלהם, וניסו להשיל לפחות את הציפוי של חזון תאצ'ר, או חזון רייגן בארה"ב. ג'ורג' בוש הבן הבטיח "שמרנות עם חמלה". אבל תאצ'ריזם נעשה אמת המידה של משילות טובה. בבריטניה, "מפלגת העבודה החדשה" הצליחה לחזור לשלטון מקץ 18 שנה באופוזיציה, רק לאחר שנשבעה אמונים להשקפת עולם מרכזית. לראש הממשלה החדש והצעיר, טוני בלייר, היה יותר מן המשותף עם תאצ'ר מאשר עם מנהיגים קודמים של מפלגתו מן השמאל.
הרחוב יחליט
אחד ההישגים החשובים של תאצ'ר היה ליברליזציה של שוק העבודה, שתקל על מעבידים לפטר עובדים. ההיגיון היה שאם אפשר לפטר בקלות, אין סיבה שלא לשכור. ההימנעות מלשכור, שמא לא יהיה אפשר לפטר, השפיעה במשך שנים לרעה על רקמת התעסוקה. גמישות בשכירה ובפיטורים עמדה במרכזו של שוק העבודה המערב-גרמני (עוד לפני איחוד גרמניה), ולזכות ההיגיון הזה נזקף במידה לא מעטה סיפור ההצלחה הגרמני.
ב-1995 הסתיימה סוף-סוף נשיאותו של פרנסואה מיטראן הסוציאליסט בצרפת. ז'אק שיראק מן הימין נכנס לארמון הנשיאות, מינה טכנוקרט מוכשר ומוערך לראש הממשלה, וציווה עליו להכין רפורמות מבניות של המשק, כדי לחלץ את צרפת מדשדוש רב שנים ורב מובטלים. ראש הממשלה אלאן ז׳ופה (Juppé) הזדרז מאוד, ותוכניתו הייתה מוכנה בתוך שישה חודשים ופחות. להלן נכנס הרחוב לפעולה. האיגודים המקצועיים שיתקו את צרפת: שביתה כללית, הפגנות, חסימת נתיבי תנועה. זה היה המשבר החמור ביותר בצרפת מאז מאי 1968, זמן מהפכת הסטודנטים שכמעט מוטטה את הרפובליקה החמישית. אז, הנשיא שארל דה גול, מייסד הרפובליקה, הסתלק מפריז מחשש שארמון האליזה יותקף. בסופו של דבר, דה גול פיזר את הפרלמנט, וערך בחירות קודם זמנן, כדי לקבל מנדט מחודש לטובת חוק-וסדר. המנדט ניתן. הימין הגוליסטי קיבל רוב עצום. השמאל והמרכז התרסקו.
שיראק, צאצא פוליטי ישיר של דה גול, החליט לחקות את המופת שלו. הוא ערך בחירות קודם זמנן, ב-1997, תחת הסיסמא של חוק-וסדר - ורפורמות. מפלגתו איבדה כמעט את חצי מושביה. בחמש השנים הבאות, רוב שמאלי בפרלמנט נטרל את שיראק. הוא נאלץ למנות ראש ממשלה שמאלי, ליונל ז'וספאן. מערכת הבחירות בצרפת ב-1997 הייתה כנראה הראשונה מאז ומעולם, שבה נעשה שימוש שלילי במונח ‘גלובליזציה'. ז'וספאן הבטיח חזון כלכלי חלופי, שזכויות עובדים והרמוניה ישמשו בו.
חמש שנים אחר כך, כאשר ז'וספאן התמודד בבחירות לנשיאות, הוא לא הצליח אפילו להגיע לסיבוב השני. הוא הפסיד, אם גם בהפרש קטן, לז'אן מארי לה פן, מנהיג "החזית הלאומית" הימנית הקיצונית.
הרחוב הצרפתי חזר והתערב לסכל כל ניסיון של רפורמות מבניות מאותו הזמן ואילך, אם כי איש לא חזר על העזתם של שיראק וז'ופה - בייחוד לא שיראק עצמו, כאשר נבחר לתקופת כהונה שנייה. בשעה שליברליזציה ורציונליזציה של כלכלת השוק נעשו מטבע עובר לבוחר בשאר חלקי המערב, רוב הצרפתים דחו את "הקפיטליזם האנגלו-סאקסי" בתערובת של גועל נפש ושל התנשאות. התוצאה הלוא היא כתובה בספר דברי הימים של כלכלת צרפת. מאז משברי האנרגיה של שנות ה-70 של המאה שעברה, היא רשמה כמה מנתוני הצמיחה החיוורים ביותר בדמוקרטיות התעשייתיות.
הצרפתים נגד המהפכות
מן ההסברים למה שקרה בצרפת בשבועות האחרונים נודפים ניחוחות ישנים מאוד: הפילוג בין המרכזים העירוניים הגדולים לערים הקטנות ולאזורים הכפריים. אם אינני טועה, שמענו את ההסברים האלה עוד ב-1793, עיינו ערך ואנדה (Vendée). מותר לשער שאילו היה בצרפת משאל עם בשנה ההיא, רוב גדול היו מצביעים נגד המהפכה.
רוב גדול הצביעו נגד המהפכות הבאות, כאשר ניתנה להם ההזדמנות להצביע. ב-1848, "צרפת של השוליים" בחרה בלואי נפוליאון לנשיא, נגד מועמד הרפובליקאים. הוא הכתיר את עצמו לקיסר ארבע שנים אחר כך, תחת השם "נפוליאון השלישי" (הוא היה אחיינו של נפוליאון הראשון). לאחר נפילתו, ב-1871, קמה הרפובליקה השלישית, עם הרבה רעיונות רדיקליים. אבל הצרפתים בחרו פרלמנט עם רוב גדול של מפלגות מלוכניות. רק סכסוך בין המלוכנים ובין עצמם מנע את חידוש המלוכה הבורבונית-אורליאנית. השנים האחרונות של המאה ה-19 והראשונות של המאה ה-20 עמדו בסימן פרשת דרייפוס, שאנטישמיות הייתה כמובן שזורה בה לאורכה ולרוחבה, אבל היא לא הייתה המוטיב העיקרי. התנגשות בין "צרפת של השוליים" ובין המרכזים העירוניים עמדה גם שם במרכז הפילוג, שקרע את צרפת לגזרים.
תוצאות ישירות ועקיפות של הפילוג ההוא ניכרו בצרפת עשרות שנים לאחר מעשה. כמובן, חמש השנים הטרגיות של "המדינה הצרפתית", במהלך הכיבוש הנאצי, היו טבועות בחותם השנים ההן. "צרפת של השוליים" השליכה את יהבה על מרשל אנרי פטן, משתף הפעולה עם הכובשים. איש לא הטיל אז ספק בפופולריות העצומה שלו. משטרו היה ריכוז יוצא דופן של ריאקציונרים ימניים, אשר שנאו לא רק יהודים, אלא גם את הדמוקרטיה המערבית, את המודרניות, את החילוניות, את ההשכלה, את השוויון ואת בעלי ההון הגדולים והבנקאים.
כמובן, צהובי-האפודים התרעמו על מחירי הדלק, מסיבות מובנות; והם התרעמו על המסים שהם נאלצים לשלם; ועל המסים שהנשיא מאקרון קיצץ לעשירים; ועל הנשיא עצמו, מופת של חירשות צלילים, של יוהרה ולפעמים של טיפשות. אבל הם מייצגים תופעה שהיא צרפתית לא פחות מגבינת קממבר.
מאקרון ניסה לחזור ולפתוח את יוזמת הרפורמות של שיראק וז'ופה מ-1995. הוא הצליח לא רע כאשר שכנע חלק מן האיגודים להסכים לרפורמות בשוק העבודה. אבל הוא לא הבין, או לא היה מוכן לקבל, שמעיה של צרפת צרים וקצרים מכדי לעכל הרבה יותר מזה.
האימפולס הצרפתי לצאת אל הרחוב, כדי להפיל ממשלה נבחרת, נחסך מרוב הדמוקרטיות האחרות, לפחות לפי שעה. אבל הכישלון המערכתי בבריטניה הוא עצום ממדים, וקצת קשה להאמין שלא יהיו לו תוצאות. בזמן כתיבת הרשימה הזו, ביום ג', ממשלת המיעוט השמרנית עמדה על עברי פי פחת. ראש הממשלה תרזה מיי נאלצה לדחות דיון בפרלמנט על הסכם ברקזיט, מפני שהתחוור לה כי היא תובס בהפרש "של שלוש ספרות" בהצבעה שתיערך בעקבותיו. וכך, שנתיים וחצי לאחר שרוב קטן של הבריטים הצביעו לטובת הסתלקות מן האיחוד האירופי, ממשלתם אינה מסוגלת להעניק להם נוסחת יציאה מתקבלת על הדעת. בעוד ארבעה חודשים תפקע חברותה של בריטניה באיחוד, אלא אם כן היא תחליט לשנות את דעתה ברגע האחרי-אחרון, ולהישאר בפנים.
זה מהלך שקשה להעלות על הדעת. הוא יחייב משאל עם חדש, שיפלג את החברה הבריטית, אולי אפילו יניב אלימות, ויעמיד את "בריטניה של השוליים" מול בריטניה המטרופוליטנית. אני משתמש כאן במונחים צרפתיים, כדי להטעים כמה מן הצדדים המשותפים, מבלי להפריז בהם.
הדמוקרטיה הבריטית התמודדה במרוצת השנים עם שאלות הרות-גורל, שפילגו את הציבור ופילגו כל אחת מן המפלגות. חלקן היו קשורות בסחר, חלקן היו קשורות בריבונות, חלקן היו קשורות בנושאים חוקתיים. אבל אפילו התפרקותה של בריטניה מנכסיה האימפריאליים, מאמצע המאה ה-20 ואילך, לא הניבה דרגה כזאת של קיטוב ושל שיתוק. אומרים שמשברים מצמיחים מנהיגים. הבריטים חושבים במקרים כאלה על צ'רצ'יל. הצרפתים חושבים על דה גול. האמריקאים חושבים, אם בכלל, על פרנקלין רוזוולט. אבל אנחנו עומדים עכשיו בעיצומה של פאזה בלתי-צ'רצ'יליאנית מעיקרה. פוליטיקאים נפחדים, לא רהוטים, חסרי ברק ובוודאי נטולי כריזמה, מתרוצצים בפרוזדורי השלטון מבלי שיש להם מושג מה ואיך ומתי. משבר המשילות בדמוקרטיות המערביות אינו מבשר טובות.
קוצר-הרוח הרגיל של אזרחים כלפי ממשלותיהם עלול להתפתח לקוצר-רוח כלפי השיטה הפוליטית וכלפי מוסדותיה. כשהצרפתים אומרים לסוקריהם שאין להם חשק לשלם מסים, אפשר להבין ללבם, אבל גם אפשר לראות כתובת כלשהי על הקיר.