רננה רז / צילום: מסך
רננה רז קוראת לנו בתקופה האחרונה לחסוך במים. "ישראל מתייבשת" - זה הקמפיין הממשלתי שאי אפשר לברוח ממנו. אז כן, לחסוך במים זה חשוב, אבל המדינה מסתירה מאיתנו בקמפיין הזה את הבעיה האמיתית, את הרשלנות שלה בשימור עתודות המים של ישראל: מי התהום.
לאחרונה העלתה רשות המים - לראשונה - את מפת מוקדי זיהום מי התהום לאתר המיפוי הממשלתי. מדובר בצעד משמעותי ובכיוון הנכון מצד הרשות, לאחר שבמשך שנים מידע אודות מוקדי הזיהום ומיקומם פורסם באופן מוגבל וסלקטיבי. כעת יכול כל אדם, בין אם הוא תושב המקום או שהוא חושב להעתיק את מגוריו לאזור זה או אחר, להיכנס לרשת ולראות את מוקדי הזיהום במי התהום שקרובים לביתו, ושישפיעו במידה מסוימת גם על מחירי הנדל"ן.
כאשר מתגלה מוקד זיהום במי התהום, באקוויפר, מבוצעת חקירה שמטרתה למפות את היקף הזיהום, לקבוע את חומרתו ולזהות בארות שמושפעות מאותו הזיהום. אם הזיהום מגיע לבאר להפקת מים, היא מושבתת. לכאורה, המקור לסכנה נוטרל, אז מה הבעיה?
קודם כל סגירה של בארות מים מחייבת שימוש מוגבר במקור מים חלופי, ובמדינה כמו ישראל, שבה המים תמיד נמצאים במחסור, מקור חלופי יהיה בדרך כלל מים מותפלים. בהשוואה למי תהום, מים מותפלים דלים במינרלים שחשובים לבריאות, כמו מגנזיום, והם גם יקרים יותר. אך זה לא הכול, כאשר המזהמים הם נדיפים, למשל דלקים שחלחלו מתחנות דלק או ממסים תעשייתיים שדלפו ממפעלים, גזים רעילים שמתנדפים ממי התהום המזוהמים עלולים לנדוד דרך הקרקע למבנים תת-קרקעיים, כמו מרתפים וחניונים, ולסכן את השוהים במקום.
ברמה הארצית, זיהום מי תהום פוגע באוגר, שהוא נפח המים באקוויפר שבו ניתן להשתמש כדי להפיק מים. לפי המפה שפרסמה רשות המים, חלק גדול מ-365 מוקדי הזיהום נמצא באקוויפר החוף, שמספק מדי שנה כ-250 מיליון מ"ק למשק המים, כרבע מצריכת המים הביתית הכוללת. כיום, הזיהום משפיע על כעשירית מנפח המים שהוא בר הפקה באקוויפר החוף.
לאור זה ששיקום מי תהום מבוצע בבודדים מתוך האתרים עם הזיהום החמור ביותר, הזיהום הולך ומתפשט. האקוויפר, שאפשר לחשוב עליו כעל קופת החיסכון של המדינה (לפחות בכל מה שנוגע למים), מאפשר לאגור את מי הגשמים ועודפים, לכשיהיו, ממתקני ההתפלה בשנים ברוכות גשמים. בשנים שחונות, כמו רצף חמש השנים האחרונות שאולי יבוא לקיצו השנה, ניתן להגביר את השאיבה מהאקוויפר. אך כשמי התהום מזוהמים, תפקידו החשוב של האקוויפר כווסת המים של ישראל נמצא בסכנה.
זה לא חייב להיות ככה. מדינות אחרות הראו שכאשר שמים את נושא השיקום בראש סדר העדיפויות, וקובעים תכנית לאומית לשיקום מי התהום דברים מתחילים לזוז. כך לדוגמה, ארצות הברית הקימה את קרן ה-Superfund, שמטרתה לממן את פעילות השיקום באתרים בהם קיים זיהום (של הקרקע ושל מי התהום). במסגרת פעילות הקרן, גובשה רשימה של האתרים בעדיפות לאומית עליונה לשיקום. כך, למעשה, הניעה המדינה תהליכי שיקום מסובכים, ארוכים ויקרים, שבסופו של דבר מחזירים לציבור מים יקרים ששייכים לו.
אנחנו, באדם טבע ודין, קוראים לרשות המים לגבש תוכנית לאומית לשיקום מקורות המים הטבעיים, ולחידוש ההפקה מבארות המים הסגורות. מהלך כזה לא יחליף את הצורך בהתפלה, אבל הוא בוודאי עשוי להוסיף למשק המים כמות שוות ערך לזו שמופקת במתקן התפלה גדול.
הכותב הוא ראש תחום מים באדם טבע ודין