הפרדה בין העמים לא תהיה, וכשתבוא הזדמנות לשלום, יצוף הפער בינינו
עימותים על הגדר ברצועת עזה / צילום: רויטרס
שתי מדינות? מדינה אחת? לא מדינה? בעיני רוב הישראלים, כל הסדר אפשרי עם הפלסטינים לובש צורה של הפרדה - מדינית או הפרדה של חומות.
אלא שהגיע הזמן לאתגר את האמירה שלפיה ביום שאחרי, "הם יהיו שם, ואנחנו נהיה פה". הפרדה לא תהיה: לא תהיה חזרה לקיום לאומי ישראלי בבידוד מהמרחב. בין 1956 ל-1967 שררה הפרדה כמעט מוחלטת בין ישראל לשכנותיה. המלחמה ב-1967 מוטטה את ההפרדה, והפכה את הגדה המערבית ואת רצועת עזה לחלק ממרחב השליטה הישראלי. עד שבאה האינתיפאדה הראשונה וישראל החלה להציב מחסומים, להטיל סגרים ולמתוח גדרות וחומות, כמו ניסיון לכונן מחדש את ההפרדה.
מאוחר מדי. 50 שנות כיבוש יצרו מערכות יחסים שסביר שיתמשכו. פלסטין העתידית תזדקק לנמלי ים; בעלי הון ישראלים ידאגו לכך שפועלים פלסטינים ימשיכו לבוא; תאגידים ישראליים ירצו להמשיך לעשות עסקים בפלסטין; השקל ימשיך לשמש למסחר ולתצרוכת. אלפי טונות המלט והברזל המושקעים בחומות הפרדה יישארו קבורים באדמה.
באין הפרדה, ישראל לא תוכל להתעלם מן הנעשה בפלסטין. מרגע שהחרבות יכותתו לאתים, תצוף בכל חומרתה תמונת הפער הכלכלי-חברתי העצום שבין ישראל לפלסטין.
הפלסטינים שבין הנהר לים, הם עם עני. התמ"ג לנפש הוא כשמינית מזה של ישראל, והוא מציב אותם בחבורה אחת עם ארצות רבות באפריקה ובדרום אסיה. ההשתתפות בכוח העבודה בקרב הפלסטינים נמוכה, ושיעורי האבטלה גבוהים להחריד.
מציאות זו היא במידה רבה "הצלחה" ישראלית, תוצאה של מדיניות של מניעת פיתוח כלכלי פלסטיני. ישראל השקיעה בשטחים מעט ככל שניתן. האלוף שלמה גזית, ראשון מתאמי הפעולות בשטחים, סיפר כי השאלה שניצבה בפניו הייתה - איך לקיים את השליטה הישראלית בשטחים בלי שהם יהפכו למעמסה על המשק הישראלי. התוצאה מתבהרת כאשר נזכרים בירושה הטובה שהותיר לנו המנדט הבריטי: נמל חיפה, שדה-התעופה לוד וקווי רכבת מצפון לדרום. אנחנו, לעומת זאת, נותיר לפלסטינים כבישים עוקפי יישובים פלסטיניים.
ישראל העדיפה להותיר את השטחים במצב של תת-פיתוח, בהנחה שזה יקשה על קימומה של ישות ריבונית פלסטינית. ישראל מנעה יזמות פלסטינית שעשויה להתחרות בתעשיות ישראליות; תוך כדי כך היא הפכה את השטחים הכבושים יעד ליצוא ישראלי. המדיניות החמירה במיוחד עם רצועת עזה, שם נוצר מצב, שהסוציולוגית האמריקנית שרה רוי קראה לו "דה-פיתוח", דהיינו, נסיגה בפיתוח.
בהינתן שמדובר במערכת יחסים שנועדה להימשך גם "ביום שאחרי", מדיניות זו מתבררת כיום, ותתברר עוד יותר בעתיד, כקצרת רואי, ובבחינת ירייה עצמית ברגל.
ביום שאחרי ההסדר, עוד ועוד פלסטינים יחפשו עבודה בישראל. בעלי הון ישראלים יתפתו לכונן על הקו הירוק פסי-ייצור של מוצרי לואו-טק. פעילים פלסטינים בעלי מודעות לאומית יראו בתלות של בני עמם בפסי הייצור הישראליים גירסה שונה אך במעט של הכיבוש הצבאי.
ישראל לא תיוושע מתת-הפיתוח הפלסטיני. השכר הנמוך בפלסטין ימשוך כלפי מטה גם את השכר פה: שכרם הנמוך של הפלסטינים ישמש כקלף מיקוח של מעסיקים מול עובדיהם הישראלים. הפריון הנמוך של כוח העבודה - במקום שישתפר הודות להשקעות טכנולוגיות ולהכשרה מקצועית, ימשיך לפגר אחר ארצות המערב. הקרע בין "אומת הסטארט-אפ" לפריפריה יעמיק. אלה החולמים על שלום שיאפשר לישראל להתקרב לאירופה, יגלו כי הם עדיין תקועים עמוק במזרח-התיכון.
נכון, כל זה אינו חדש, וקיים כבר היום: אזורי תעשייה ליד התנחלויות מעסיקים עובדים פלסטינים בשכר נמוך. אלא שבמצב של שלום, הציפיות הפלסטיניות יהיו למשהו יותר טוב - יותר טוב מ"השלום הכלכלי" השגור בפי כמה פוליטיקאים. הציפיות יהיו לריבונות כלכלית, לפיתוח עצמאי ורחב היקף, לשכר ראוי ולרמת חיים גבוהה כשלנו.
פיתוח כלכלי פלסטיני עצמאי הוא אינטרס של ישראל, ואין כל הצדקה לדחות את מימושו עד ליום שאחרי ההסדר המדיני. המחר מתחיל היום - יהיה לטובת כולנו.
הכותב הוא מנהל אקדמי במרכז אדוה